מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

במוחי עולות כעת תיאוריות פילוסופיות רבות אך הבולטת ביניהן היא תיאורית אפקט הפרפר. איני בקיא בתיאוריה עצמה אז יסלחו לי מראש כל ה"מומחים" שמעוניינים להשתלח בטעויות קטנות:
התיאוריה אומרת ש "שקשוק כנפיי פרפר בצד אחד של העולם עלול לגרום לסופת הוריקן בצידו השני".


בנוסף, לא עוזבים אותי פתגמים בסגנון של:
You get what you paid for
אדם אוכל בשבת את מה שבישל בערב שבת
ועוד..

לפי המשפטים האלה אתה מוצא את עצמך בסופו של יום אוכל את הדייסה של עצמך, הווה לומר תוצאות מעשיך והחלטותיך. לעיתים זה אינו סופו של היום בו אתה נוכח בגלגולי המציאות שהתרחשו בעקבות מעשיך, לעיתים זה קורה רק לאחר חודשים, לעיתים אחרי שנים, ובמקרים מסוימים אתה עלול למצוא את עצמך בסוף חייך, על ערס דווי, מגלגל בראשך את אשר קרה. חכם יותר ומנוסה בהרבה אתה עלול לגלות טעויות אין ספור אשר נבעו מבורות או מבחירת מטרות לא נכונות לחיים.

לעיתים התהליך אף מתרחש על ערש דווי של אחרים, הקרובים לך (מסתבר..) .

ככל שאני מרבה במחשבות בעניין אני מבין שאין לאדם כל דרך לדעת "מה הוא מבשל לערב שבת". אנו מבצעים החלטות בכל דקה מחיינו על פי מה שנראה לנו נכון לאותו רגע וגם אם ננסה בכל כוחינו להביט אל העתיד ולשער מה יהיו תוצאות מעשינו והחלטותינו, הניסיון לא יצלח לנו.
מבין אני כעת שאל לנו להביט אל העתיד אלא רק על ההווה ואל העבר. ההוה הוא אנחנו, שם אנחנו ממצים את מלוא ה"אני" שלנו. ככל שנמצה את עצמנו בהווה כך נהיה אנשים שלמים יותר, כך נוכל להביט אחורה בגאווה ולדעת שהיינו כל מה שיכולנו, היינו כל מה שרצינו.
עלינו לכוון, כמובן, לעתיד מוצלח יותר אך להתרכז בהווה, ללמוד מן העבר אך לא לנסות לשחזר אותו בהווה. העיקר הוא ההווה! לא רק משום שבכל רגע נתון יכולים להיגמר חיינו ע"י משאית בטון שלא תרגיש אותנו אפילו או ע"י לוחם צדק פלסטיני – ע"ע מחבל, אלא גם משום שההווה הוא הבסיס הבלתי מעורער של עתידינו. אנחנו כל הזמן "מבשלים" את העתיד, וזאת על אף שאיננו מסוגלים לנבא את תוצאות מעשינו ואת ההשלכות עלינו ועל הסובבים אותנו. חשוב אמנם להביט אל העתיד ולכוון אליו, חשוב לנסות והבטיח את עתידנו בכל דרך שנוכל, אך ההווה הוא הזמן להיות ולחיות. ממילא אין אנו מסוגלים לראות את העתיד אשר הדרך אליו מרובה בהפתעות.
ראיתי לא מעט אנשים שמרוכזים כ"כ במטרתם בחיים (במילים אחרות, מטרתם לעתיד), שראו רק מטרה זו לנגד עיניהם. אם זו דרכם, אשריהם. איני בא להטיל ביקורת אך ברור לי כעת שזו אינה דרכי, בוודאי שלא בתקופה זו. לפעמים רוצה להזכיר לאותם אנשים להביט על הנוף בצדדים, לראות עולם ומלואו שקיים לצידי הדרך בה הם רצים את ריצת המרתון שלהם בעוד עיניהם נישאות אל האופק ומבטם מרוכז ביעדם. רוצה להעיר להם שיש יותר בעולם הזה מריצה אחר הישג זה או אחר, רוצה לשאול אם יהיו מרוצים בעוד 20 שנה כאשר יגיעו למנוחה ולנחלה אך לא יהיו להם באמתחתם את מכלול הרגשות והחוויות שהיו יכולים לצבור.
כאמור, זו אינה דרכי, אך אם אחרים מאושרים כך ומוצאים את נפשם בדרך זו- בהצלחה להם.