מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

כל היום יורד גשם, ואני מתאפק.
עכשיו כבר יורד מבול, ואני לא מסוגל להתאפק עוד,
אני צורח!

מבול של טיפות כבדות,
מבול של מים נקיים,
מבול של קור מקפיא,
מבול ... והרבה אפור.

ואז אני פותח את החלון הענק, סופג את הצינה לריאותיי.
טיפות הגשם על עורי מתחילות לחלחל אל תוככי עורי,
ואני נזכר כמה אוהב אני את הגשם,
את החורף,את האפור,את הקור..
אני נזכר לפתע כמה דברים היו חשובים לי פעם, כמה אהבתי, כמה נתתי, כמה רציתי לקבל בחזרה...
אני נזכר כמה פעמים נתתי ולא קיבלתי,
נזכר כמה אהבתי ולא נאהבתי,
נזכר כמה ידעתי פעם לאהוב,
נזכר ומבין שהימים השתנו.
ליבי קר ואטום, מרשה לאחרים להתקרב עד גבול מסויים ולא יותר.
אומרים שעצם הנתינה היא קבלה - אני יכול להעיד שזה נכון , אך רק עד גבול מסויים.

ובעודי נושם את החמצן הקפוא אל ראותיי, מביט החוצה אל הנוף הנשקף מחלוני, הנוף הכ"כ מוכר,
אני הופך מודע לקור ולאטימות שמקיפים אותי כחומה מסביב למגדל.
טוב לי עם החומה הזו, היא מגינה עלי.
טוב לי עם החומה הזו? היא מגינה עלי?

לעיתים כורח המציאות גובר על הרצון וההיגיון.
המציאות סטרה לי יותר מידי,
סטרה עד שאיני מסוגל עוד לבטוח באיש - לא כמו פעם, לא עד הסוף, לא ללא עכבות, לא ללא תנאים, לא עוד!

ועצוב לי על כך,
הלוואי שהמצב היה שונה,
הלוואי שהעניינים היו מסתדרים בצורה שונה, ומסתיימים עם האפי אנד.
אבל כלום לא כזה. ממש כלום.
אפילו חלקם של הדברים אינו כזה, כל פעם אותו חרא.
והדברים לא ישתנו לבד....

אין לי אפשרות להאשים את כל הסובבים אותי על שלקחו ולא הכירו תודה, על שלא החזירו את שקיבלו בריבית דריבית. אין לי אפשרות להכאיב בחזרה לכולם ולגרום להם להרגיש כמה זה כואב, בעיקר כשהלב פתוח ונותן מתוך תום.
אין לי את האפשרות הזו, אך גם לו הייתה לי לא הייתי עושה זאת.
מאוד קל להאשים את כל העולם,
מאוד פשוט לברוח מהאחריות למצב,
מאוד הגיוני לי שאני צודק ואחרים פשוט לא יודעים\מסוגלים לקבל את כל מה שיש בי לתת ולהתמודד איתו.

מאוד קל, אבל כנראה שהאשמה היא בי ובדרך התנהלותי. הרי גם כאשר זוג הורים רוצים לתת הכל לילדם הקטן הם נמנעים מכך, מכיוון שזוהי דרך התנהלות לא נכונה. אז אני אולי לא עברתי קורס להורים מתחילים אך אני מכיר כעת בעובדה שאני חייב להשתנות.
יותר מזה - אני מכיר כעת בעובדה שעל מנת להשתנות דרושה יותר ממוטיבציה. דרושים שינויים בפועל, מעשים, פעולות, החלטות אמיצות, וגם .. ויתורים כואבים.
ואפילו יותר מזה - השינויים כבר החלו, החל מהחלטות על דרך חיים בריאה יותר ומאוזנת יותר, דרך החלטות שמתחילות להצטבר בתוכי, וכלה בשינויים בפועל שמתרחשים, אנשים שצריך להוציא מחיי, הרגלים שצריך למגר, התנהלות בינאישית זהירה יותר, הוספת\הסרת רבדים של האישיות , וכמובן התמנייקות עצבנית בכל הנוגע לגחל הלוהט הזה - נשים.


סופח את הטיפות אל תוכי,
מתייחד עם הגשם,
מתאחד איתו.
מבול מנקה,
מבול בוכה,
מבול של גשם טרי שלא היה פה אתמול ולא יהיה פה מחר.
כל טיפה היא יחידה ובודדה, מיוחדת.
כך גם אני - יחיד ובודד, מיוחד.
וכמו הטיפות גם אצלי הזמן קצר מכדי להתעכב על כל מה שפוגע בי.
"לחיות את החיים כאילו אין מחר", זה היה בעבר המוטו שלי... עזבתי אותו מהרבה סיבות וגם עכשיו לא אחזור אליו, אבל אני בהחלט מרגיש קרוב יותר אליו מאשר בתקופה האחרונה.

הסתיים השלב של הנפילה לתהום.
שבריר שניה לפני הנגיעה הקטלנית בקרקעית אני משנה כיוון ומתחיל לטפס, בוחן כל צעד בדרך אך לא מתעכב יתר על המידה.
לא מתעכב עוד בשביל שום דבר.
לא מתעכב עוד בשביל אף אחד.
רק בשבילי.
רק דניו...



[תקציר: לא, זו לא החלטה של הרגע בגלל המבול אלא תוצאה של תקופה ארוכה של מבט אל עומקי התהום וחשיבה מעמיקה על כל מה שקרה בשנה האחרונה]