מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

וואו...
1516 ימים מאז הפוסט האחרון שלי. בחישוב מהיר זה יותר מארבע שנים שלא כתבתי פה...
הרבה מים זרמו בנהר, הנוף כבר לא אותו דבר וגם מזג האוויר השתנה.
בהתרגשות קורא את המילים שכתבתי פה לפני 4 ו5 ו6 שנים, מופתע מעצמי, מיכולות הכתיבה המרשימות שהיו לי, מעומק התכנים, מהכנות המוחלטת, מהתגובות התומכות של החברים שבררתי פה והפכו לידידי נפש, תוהה אם הדברים האלה עוד קיימים אצלי....

אני בוהה במסך, קורא וקורא את הבלוג שלי מתחילתו ועד סופו. מאות פוסטים.
באיזשהו מקום אחרי כ"כ הרבה זמן זה כמו למות ואז להסתכל מלמעלה על החיים שהיו לי ועל אלו שהשארתי. מבט מהצד על מי שהייתי ועל איך שהרגשתי, מבלי להיות קשור עוד לחיים ההם ולאדם ההוא.
אני קורא את כל הבלוג מתחילתו לסופו וכואב לי על האדם ההוא שהיה שם. כמה כאב הוא מכיל בתוכו, במיוחד לקראת הסוף.
נזכר איך העניינים הסתבכו, יודע בדיוק איך ולמה, במבט לאחור הניתוח קל ופשוט.
ולבסוף - כשכבר לא יכולתי עוד ונשבר גב הגמל פשוט נטשתי. עזבתי את המקום הזה בבת אחת והשארתי הכל. לא לקחתי איתי כלום, כמו שעוזבים בית בבהלה כשמתרחש מקרה חירום.
והנה חזרתי עכשיו, אחרי יותר מארבע שנים של גלות, הכל נשאר כשהיה; הבית שעזבתי נשאר הפוך, הרהיטים בו זרוקים באותה זווית והכל מעלה אבק כמו בית שהיה נטוש ועכשיו בעליו נכנס שנית בשעריו. נדמה כי הדבר היחיד שבאמת השתנה זה אני. כאמור, הרבה מאוד מים עברו בנהר ואני כבר לא אותו אדם שהייתי, אני כמעט הפוך למעשה. גאווה מחלחלת פנימה כשאני קולט לפתע איזה שינויים משמעותיים עברתי, כמה התבגרתי, איך מצאתי את האושר, את השלווה.... את עצמי.

אני אחר היום, וגם הבלוג הזה יהיה אחר.
אז בחרתי ניק חדש, ובניתי פרופיל מתאים שמייצג את מי שאני היום.
לאחר קריאת כל הבלוג אני חושב שהפוסטים הראשונים היו מוצלחים בהרבה מהאחרונים, בעיקר כי לא היו מורכבים ממנה גדושה של רחמים עצמיים. בתוך-תוכי אני יודע שאני כבר לא שם, התחושות האלה הן ממני והלאה. אני מקווה שהאתר הזה, שהוא הרבה יותר מסתם אתר, יכול להיות גם מקום טוב עבורי ולא רק רע.
אחרי הכל המקום הזה הוא עבורי החיבור ליצרים הכי בסיסיים וחייתיים שלי.
אגב, זו הסיבה שגם הבלוג עצמו קיבל כותרת חדשה:

"בחזרה למקורות"