מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

לפעמים אני יכול לזרוק על אנשים כל כך הרבה חרא, ובלי סיבה.
כשזה קורה אני דיי שונא את עצמי אבל דווקא אז אין לי שום אפשרות למנוע את זה.
כן, לפעמים הכל צף ועולה, כל החרא שהצטבר עם השנים, חרא של שנים ארוכות.
חרא גדול שבד"כ חבוי ונעול היטב ולפתע מצליח לנצל רגע של חולשה או טיפה קטנה של חוסר תשומת לב ולהציף אותי תוך שהוא דורך על נקודות התורפה הרגישות ביותר .
כשמצב כזה מתרחש אני צריך לבד.
אין שום תרופה אחרת שתמנע את הלוחמנות הקרירה והמאיימת הזו שבימים כתיקונם אינה מאפיינת אותי, רק כך לא יפגעו הסובבים אותי והיקרים לי. במצבים כאלה אני חייב להתבשל בחרא שלי, להתרחק ולהסתגר, להיעלם לכמה שעות, ואם יש איזה מסכן שבטעות נקלע בדרכי במהלך התחוללות הסערה אני מודיע לו במיומנות רבת שנים שאני צריך קצת זמן לבד אז שיעזוב אותי בשקט ויתרחק. לרוב אני גם טורח להסביר שזה לא קשור אל המסכן ושכעסי אינו מופנה כלפיו אלא כלפי כל העולם.
אז נכון, יש בי כמה דפקטים אבל אני חושב שאני מספיק הוגן גם בשעה קשה שכזו אם אני מזהיר ומסביר את המצב לאנשים המנסים לבוא איתי במגע.
הבעיה מתחילה כאשר אנשים לא מבינים או לא מוכנים לקבל את בקשתי או את את ההסבר ה(בואו נודה בזה..)מוזר המתלווה אליה ומנסים להתקרב בכל זאת וללחוץ עלי לספר להם "מה קרה",
או במקרה הגרוע יותר - מנסים להרגיע אותי.
או יוי יוייי....
מה קרה... מה קרה הם שואלים... ואני מתפוצץ.
"לא קרה כלום!!!" אני צועק עליהם, " אני פשוט צריך קצת זמן לבד, מה לא ברור??!?!"
ממשיכים ללחוץ: "אבל למה אתה צועק? על מה אתה כ"כ כועס? מה עשינו...?"
וכך ממשיכה השיחה ובכל פעם הסוף ידוע (לי) מראש: הם נעלבים ואני מרגיש עוד יותר חרא ועכשיו אני שונא לא רק את כל העולם אלא גם את עצמי.

אז אנשים:
אם אני אומר שאני צריך קצת זמן לבד, כנראה שאני צריך זמן לבד.
ואם אני מסביר שזה לא בגללכם, תאמינו לי – זה לא בגללכם.
אז מה עליכם לעשות במצב כזה?.... פשוט לציית. אחרת מתחילה מלחמת עולם!