כתמיד, הלכתי לטקס. בחרתי מקום בו אפשר להיעלם, מקום שם אף אחד לא מכיר אותי. אני אוהב את טקסי יום הזיכרון. בימים כאלה אני משאיר את כל המציאות בבית-את כל הטלפונים, את השעון שכבר הפך לחלק מגופי, ויוצא אחרי מקלחת לאחד הטקסים המתקיימים ברחבי העיר.
כתמיד, הצפירה הייתה קצרה מידי. הייתי יכול לעמוד שם אל מול הלפיד והדגל שהורד לחצי התורן דקות ארוכות ולנדוד אל ימים אחרים, אל חברים שמתים.
כתמיד, אני צופה בטלוויזיה ורואה מה עברו אותם אנשים, מה עברתי אני. בוהה במסך, מנסה להבין את האנשים שמדברים ומדברים.... (אולי עלי?)
משתגע! רוצה לצאת מהבית אבל לא מוצא סיבה. הכל מת בפנים, הכל מת בחוץ. גם הם מתים....
ואז לפי לוח הזמנים הקבוע, ממש לפי התכנית,- אני חושב עליו. כמה שהיה חזק וסמכותי, כמה שהיה חי... וכמה שהוא מת עכשיו. אני עדיין זוכר איך החזקתי אותו בידיים שלי, ניסיתי לספק לו טיפול רפואי ולתת לו עוד כמה שניות, למרות שהכל כבר היה אבוד....
הבחור שהיה האחרון שיכול להיפגע חטף אחד בראש ואחד בלב. הבחור שלימד את כולנו איך בכלל נלחמים, איך נשארים בחיים כשנכנסים לתופת שכזו, בוהה עכשיו בתקרה המתפוררת של הבית המקולל. הוא לעולם יבהה שם בתקרה הזו וינסה להבין איך קרה הדבר הזה ואיך דווקא עכשיו-חודש וחצי לפני השחרור הוא חותם לקבע ארוך...
הוא לא היה הראשון שנהרג לידי אבל אני חושב שהוא השאיר לי את הצלקת הגדולה מכולם, השוק שחטפנו כולנו כששמענו שדווקא הוא נהרג, ודווקא שבועיים לפני חופשת השחרור שלו........
בהלוויה היה קשה. חברים ומשפחה צרחו על הקברנים שיתנו לו עוד דקה של אור שמש, קריאות קדיש ו"אל מלא רחמים"... ואז המטח. שלושת היריות הנוראיות ששומעים בהלוויה צבאית, צליל מחריד, נקודת שבירה...
מאז אני מקפיד בכל שנה להגיע לטקס יום הזיכרון במקום בו אני זר, שם אף אחד לא שם לב לרטיבות בעיניים, לכיווץ השרירים בכל הגוף, ולסערה שמשתוללת בפנים.
שם אני מתבודד איתו ומודה לו על שדחף אותי הצידה ועקף אותי, נכנס לחדר- כאילו ידע שהמחבל ממתין לי שם.
לפני 19 שנים. 16 במאי 2005 בשעה 6:44
