מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

הוא נותן לה שבועיים לחיות.
מה בנאדם אמור להגיד כשאומרים לו דבר כזה? מה אמורים לחשוב?
אני חושב שמעולם לא אהבתי כמו שאני אוהב אותה. אני רוצה להאמין שגם לא אוהב כך לעולם. לא רוצה לאהוב אחת אחרת...

ככה גם אמרתי לו, לרופא הזה. "לא רוצה להפנים!". רציתי גם לומר שאני לא מאמין לו, שאני בטוח שהוא טועה אבל זה קצת בעיה להגיד דברים כאלה כשהרופא שלה זה אח שלי, הוא עוד ייעלב לי עכשיו.... אז שתקתי.
הוא מטפל בה, והיא בכל זאת הולכת למות; מה זה- זאת רפואה? רפואה אמורה להציל חיים, ואני מרגיש שהולכים ומצטברים בי מטענים נגד אחי בשרי כי אולי הוא לא עושה מספיק ואולי הוא ויתר עליה מוקדם מידי. קשה לי לקבל את הבשורה.

אמצע הלילה עכשיו ואני לא נרדם. בא לי לצאת לטייל איתה, לראות אותה נהנית ממזג האוויר, מתלהבת מכל דבר קטן. חיוך עולה על פני כשאני נזכר שהיא מעדיפה את היום על פני הלילה. היא נורא מפחדת מחושך. מדמיין אותה מביטה בי בעיני המלאך שלה ומתחננת שאמצא דרך להדליק את האור, מדמיין אותה רצה אלי לקבל חיבוק ברגע שנדלק פנס...
מתחיל לכתוב. בוודאי הייתה מרימה גבה אם הייתה יודעת שאני כותב עליה דווקא כאן, אבל אני בטוח שהעניין לא יפריע לה – היא יודעת בדיוק מה הסיבה שאני כותב כאן ולא בשום מקום אחר.
כותב ומוחק, מנסה שוב, לא מצליח להעביר אל הכתב את עצמת הכאב שדוקר בי. אני מרגיש שאני מאבד חלק ענקי מהחיים שלי. אחרי הכל, היא תמיד הייתה שם. היא הייתה איתי כשרציתי אותה, והיא לא הרפתה גם כשלא כ"כ רציתי אותה לידי. הייתה לוחצת, מתקרבת לאט לאט עד שהצליחה לקבל קצת אהבה ממני. תמיד הייתה בוחנת את החברים שלי ואת הבנות שהבאתי איתי הביתה, אולי היא קינאה בהם מעט, אולי רצתה יותר תשומת לב... עכשיו אני פתאום מצטער שלא הקדשתי לה מעט יותר, שלא הייתי איתה עוד. איזה הבדל היה עכשיו אם הייתי מבלה איתה עוד חצי שעה ביום, מעניין כמה שעות היינו מספיקים עוד לבלות ביחד.
ארבע עשרה שנה אנחנו מכירים, חלק גדול מהתקופה הזו היינו ביחד. היא מכירה את כל הבעות פני ואני מכיר את כל השטויות שלה... אין לי ספק שזו חברות אמת ואין לי ספק שגם המוות לא יצליח להפריד בינינו.

גאון מי שאמר שהכלב הוא ידידו הטוב של האדם.
היא ללא צל של ספק החברה הכי טובה שלי.