מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

מנסה לבחון את העניין בצורה אובייקטיבית. כיצד הייתי מעדיף לראות את המצב בעוד שנה מהיום, האם להרדים אותה עכשיו, למרות שיש עוד זמן ואני בעצם הורג אותה מעט מוקדם מידי, או שעדיף להרדים אותה כאשר המצב יתדרדר והיא כבר תראה סימנים של סבל רציני?

אני טוען שצריך להרדים עכשיו:
כדאי להרדים אותה עכשיו כי את ההרדמה היא לא תרגיש. היא לעולם לא תדע שהיא הולכת למות אחרי הזריקה הזו וכך היא תמות בשלווה, אפשר לומר אפילו בשיבה טובה (בת 14 כבר). אפשר להכין סטייק עסיסי רק בשבילה ולתת לה אותו בדקות שלפני הזריקה וכך בכלל לגמור את זה יפה, עוד לפני שתתחיל לסבול באמת.


עצמי טוען כנגדי שצריך להמתין עם ההרדמה:
על מי אני עובד?? שהכלבה שלי לא תדע מה אני מתכנן לה? היא קוראת אותי כמו ספר פתוח. יותר טוב מכל אחד או אחת אחרים בחיי. היא בוודאי תקלוט בעיניים שלי, או בדרך אחרת וזה ישבור לה את הלב רגע לפני המוות.
כרגע היא לא באמת סובלת סבל רציני. יש לה הרגשה של אי-נעימות שתלך ותגבר עם הזמן אבל בינתיים היא עוד מרגישה דברים, לפעמים עצובה, לפעמים שמחה. נובחת, מייללת...... לפעמים נאנקת מכאב...
אז מה, לכולנו כואב לפעמים, זה לא אומר שהכאב הזה הוא סוף העולם. (למרות שצריך לזכור שזה לא הולך להשתפר, רק להחמיר),


קראתי את הדברים שכתבתי, ניסיתי לקבל החלטה אבל לא הגעתי לשום מסקנה. החלטתי שאצטרך לעשות את מה שהכי הוגן ופשוט לא ידעתי מהי ההחלטה הנכונה.
ניגשתי אליה, התיישבתי לצידה. על השטיח במרחק של מספר סנטימטרים שלולית טרייה של שתן ובעיניה מבט מתבייש, סובל...
הושטתי ידי ללטף את ראשה והיא ניסתה כהרגלה להרכין ראש ולהתמסר למגע של כף ידי אך לא עברה יותר ממחצית השניה ונדלק זיק של כאב בעיניה. במהירות שלחה ראשה לעבר פצעיה שבאיזור הבטן התחתונה וניסתה לגרד.
מאוחר יותר הבטתי בעיניה ומבטה כמו אמר לי כמה היא סובלת. סובלת אבל לא מראה זאת כדי לא להפוך לנטל וכדי לא להרגיש שהסוף קרב ובא (ואולי כדי שאנחנו, המשפחה שלה, לא נרגיש זאת).
לפתע ידעתי את שעלי לעשות. על-אף הדמעות שהציפו את עיני לא נותר בליבי ספק מהו הדבר אותו היא הייתה מבקשת ממני לו יכלה :

" בבקשה תגרום לכאב הזה ללכת,
Please make the pain go away….
make it stop… "


הרמתי טלפון לאחי, הקדמתי את הפגישה לבוקר. מחר בבוקר זה נגמר......