מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

ופתאום שוטף אותי גל עצום של רגשות חרטה...
מה פתאום שאני ארדים אותה? אז היא קצת סובלת, ולפעמים בורח לה הפיפי אבל היא עדיין נהנית מרוב הזמן שהיא חיה.
-היא נהנית כשיושבים ומלטפים אותה, היא יכולה לשכב קפואה שעות שלמות בלי לזוז רק כדי שאני לא
אפסיק ללטף אותה.
-היא נהנית כשהיא מקבלת אוכל, והיא תמיד מקבלת.
-היא נהנית כשמכניסים אותה למקלחת החמה ושוטפים אותה, אני חושב שהיא אוהבת מקלחת חמה אפילו
יותר ממני.
-כשהיא ישנה היא ישנה בשלווה מוחלטת
-לפעמים נדמה לי שהיא ממש מחייכת אלי, רוצה להעיר הערה מתחכמת או לצחוק על איך שהשיער שלי נראה היום....

כשחושבים על זה, אולי עוד לא הגיע הזמן.... הרי יש לה עוד תקופה עד שהיא כבר תהיה במצב בו היא לא מתפקדת או במצב בו היא סובלת כל הזמן.
תמיד האמנתי בהמתת חסד (בבני אדם ובחיות), תמיד הייתי תומך נלהב. פתאום ההחלטה נראית קשה ובכלל לא פשוטה.
ידוע לי שמכאן המצב רק יתדרדר אבל איך אוכל לצוות על מותה כשהיא עדיין במצב טוב, וההתדרדרות רק החלה?

ההחלטה הזו שאני נאלץ להחליט היא הקשה בחיי.