הגיל והתרגיל

אני מין בת אדם כזו, שאוהבת סבל נפשי. לפעמים נדמה לי שזה עולה על האהבה שלי לסבל פיזי, שבא בגלים, לפי הצורך. אבל נראה שהסבל הנפשי תמידי. אני מגרדת בו וחופרת אותו, מלבה ומעשירה, מדמיינת ויוצרת והמוח שלי כמו פצפצים וזה קשה ונעים לי ומעסיק אותי ומכאיב לי, גם כשהעולם שלי מדהים. לא יכול להיות לי מדהים. לא מגיע לי, נכון? אז אני מטריפה את עצמי בהזיות וכאילו מזמינה אותן לחיים האמיתיים שלי. ואז, כשהן מתגשמות, זה בדיוק כמו בפנטזיות אני יודעת בדיוק מה לעשות, לומר, להתנהג. והצד השני שפוגש בי ככה - המום. 

ורק אני חיה את עצמי שוב ושוב ושוב, כמו סרט בריפיט.

התעייפתי.