כולל שבתות וחגים

הגוף הזה, שלי? או שאני שלו? כשהוא משתעל, אני שיעול? או שאני משתעלת דרכו?
האוויר שממלא אותו, האם הוא ממלא אותי? וכשהאוויר עוזב את הריאות, הוא עוזב גם אותי?
האם האוויר שיצא זה עתה, יחזור אליי שוב בנשימה הבאה? ואם נגיד בגוף שלי תחיה לה מחלה,
זה אומר שאני בית הגידול שלה?

הוא עוטף אותי כמו חיבוק וממלא אותי כמו נוזל, ובתוכי הוא עושה כבשלו, תנועותיו
תנועות אישה, הליכתו אדישה, והוא גוף נקבה, כל כולו. אז איך ניתן לדבר עליו כעל גוף זכר-יחיד,
והרי אנחנו נקבה ורבים. הוא גופי שלי, אבל הוא לא אני, כל הזמן אנחנו רבים.
לפעמים הוא שונא אותי, ואני מתעבת אותו.

והוא יודע עליי דברים שאני לא יכולה לדעת, הוא שותל בתוכי חורים שאני לא יכולה
בם לגעת. מבחוץ הוא מתנהג רגיל, כמה רגיל שגוף כבר יכול, הוא יודע שבלעדיו אני כלום
ובלעדיו אני הכל. הוא יודע שאנחנו שניים, אני והוא – לא אחד.
יחד באש ובמים, אבל באוויר – לבד. אין מספיק אוויר לשנינו בעולם הזה, הדחוס.

זאת תמיד תהיה מלחמתנו, אחד בשני, בנימוס:
- תן לי אוויר, כבר נחנקתי.
- כל נשימה את חיי מקצרת.
- בנשימה אין הפסקת פרסומות, החיים שלי הם לא סרט.

לפעמים נדמה שנמאס לו, ואז כל הווייתי מתגייסת, את אוויר החדר היא צדה ולתוך ריאותי דוחסת.
אף מחשבה לא עוברת, ואני כל-כולי מרוכזת. להכניס, להוציא, להכניס, להוציא, כל טיפת
חמצן מבוזבזת. וגופי אז יוצא מנפשי, כמו שנפש מגוף מתמלטת, ומביט בי מחוץ אל הפנים.
מי שולט? הוא שואל, מי שולטת? ועל פניו כמו חיוך מרוח, חיוך מנצחים מנוול,
כשאני מודה שהוא זה אני, ושאין כלום בלעדיו בכלל.כן, אתה כל כולי,
כן אתה זה אני ואני את ראשי ארכין, אך ראשי הוא שלך, קידתי – קידתך, הפסדי - תבוסתך, מבין?

וכשאני כבר רוצה להיפרד, ואותך לעזוב לנפשי, להשתחרר ממך, גוף בוגד, ולעוף לי אל החופשי,
אתה מזכיר לי שבלעדיך, אין לי מקום להיות, רק בין רמ"ח איבריך אני יכולה לחיות.
השחרור ממך הוא אל האין, אבל התלות היא פחד תמידי, אם לא אכנע לדרישותיך,
האם תשאירני לבדי?