הגיל הזה שכבר סיימתי סמסטר שלם מהחיים שלי, שאני כבר לא צעירה עם חלומות.כשהייתי נשואה ורק התחלנו, לעשות ילדים הייתי אז בסוף שנות ה 20 עדיין ילדה עם חלומות.
ההורים שלי הם לא אנשים שמתערבים ולא הורים שמכוונים בכלל חוץ מלגדל אותנו אוכל ומגורים לא הייתה שום התערבות בחיינו. ככה שלא היה מי שיכוון או שיפוצץ אשליות לגבי החיים, אז די רוב החיים של פעלתי מחלומות. היה לי חלום שאם הבעל שלי יצליח כלכלית זה ישפר את מצב רוחו ואז האהבה תפרח, ותהיה לנו משפחה מושלמת. עם השנים הבנתי שזה הרבה חלומות שלי וסיפורים יפים שאני מספרת לעצמי. ואז כשגיל 40 הגיע הכל התנפץ החלומות הסיפורים, והמציאות אמרה לי שלום לפרצוף הבנתי שאני חיה בערימה של שקרים. התחלתי לנקות את החלומות את השקרים, ואני שואלת אייך בגיל כזה שכבר מבינים את החיים, אנשים עדיין חיים בחלומות שקריים, אייך הם לא מבינים שהעשור הבא הוא גיל 50 ו 60, אייך הם ממשיכים את הדרך כאלו נשארו בני 20 נצחיים, אייך בדרך הזו שהם עוברים הם לא מחזקים חזק בדברים הטובים באנשים טובים שהם פוגשים בדרך. דווקא בגיל הזה שאפשר להתחיל מנקודה שפחות צריך לרוץ. שאפשר לעצור להתבונן, ולראות מולם דברים יקרים וחשובים. אנשים ממשיכים ולא מעריכים את הרגעים היקרים שלהם.
