Alias

אז יש. וזה לא כזה חדש. ולא, לא סיפרתי הרבה.

כאילו, יודעים, ויש קולר, אבל לא יודע כמה שיתפתי.

אז זה התחיל בצ'ט, אבל זה רק המון דיבורים ולא מעניין אף אחד, רק אותנו.

ואז סשן ראשון. וואו. הגעתי עם הצפה רגשית שאני לא יודע להכניס למילים.

ואז הוא - לא, אינטימי מדי. וזה הרגיש... אוף

והיה גם סשן שני ששם בכלל....

ועוד בצ'ט, אבל זה רק המון דיבורים ולא מעניין אף אחד, רק אותנו.

טוב, מסקנה - אני אוהב אתכם, אתם נהדרים, אבל לא רוצה לשתף. רוצה לשמור

לעצמי, לעצמנו. זה הכי אישי שיש. אבל רציתי לספר לכם שזה שם, כי בכל זאת אתם

חברים. אז זהו, טוב לי. ממש טוב. בלי פרטים.

טוב, אחד - היין שקניתי היה פצצה. אפילו זכיתי לשתות ממנו בעצמי. 

והתאפקתי מלכתוב איזה עקיצה על נדיבות אין קץ.

שתזכו גם אתם

טוב, לא הצלחתי לחשוב על כותרת משיר - תירו בי

הוא מדהים, הוא מהמם, הוא חזק, הוא טוב לי

אתמול בלילה הגיע האדון. 20:00 בערב, מגרש החניה, מפגש ראשון של שנייה. נכנסים אלי הביתה ואני כולי פקעת עצבים. לא יודע מה

לעשות עם עצמי, מבולבל ובקושי נושם - מסתכלים לו בעיניים? משפילים מבט? מדברים בלחש או בקול? מה הוא מצפה? ולמה לעזאזל לא תכננתי יותר טוב את הזמנים שלי, עכשיו אני לא מגולח וארוחת הערב שלו עוד לא מוכנה. גם כן עבד אני.

ואז הוא נותן לי ללקק לו את הנעל. וזו שלווה חברים יקרים. מקום מוגדר להיות, משהו ברור לעשות, ציפייה ברורה שאני יודע איך לענות עליה. תודה, אדוני המאסטר, תודה על ההכוונה. אני מלקק ונרגע. עבד, כלב, אפס - רגוע, שלו, מתמסר, משרת. אההה.

אחרי הנעל באה הרגל. ואחרי הרגל באה הערצה מילולית לגדולתו של המאסטר ואני יותר ויותר מרגיש בבית. זה מה שהוא הבטיח לי בשיחה הראשונה - שהגעתי הביתה; הוא עומד במילה שלו

הכנתי לו ארוחת ערב, בעזרת חבר שהוא בשלן על (ואם אתה קורא את זה, אז תודה, הצלת אותי). הוא טועם ואני חרדה; טעים לו, ואני מחייך מאוזן לאוזן. כורע ברך לפניו לפקודתו. לפקודתו, מתחנן בפניו שיתן לי לשרת. המילים אומנם מתחילות לפי פקודה, אבל הן אמיתיות, מהנשמה, שכן זה מי שאני - אני משרת. תמיד חיפשתי לתת לאחרים, תמיד רציתי להעניק מעצמי, והוא הבנאדם שאני יכול להעניק לו את כל כולי, זה שייקח הכל ממני.

ואחרי הארוחה וליקוק הרגליים (שנעשה בשקיקה, עם כל הלשון, כמו שהוא מבהיר לי שהוא רוצה, עוברים למיטה. שים נר, עמעם את האור, ודא שהמיטה מסודרת - כל דבר מלווה בהוראות תמיציתיות וברורות ובלוח זמנים קפדני. גן-עדן. אין איפה לטעות, להתבלבל, להתברבר. ההזדמנות להיות עבד מושלם, אם רק אקשיב לו.

ואת הלילה אני מעביר בלשרת אותו מינית. מוצץ לו כמה שהוא רוצה, משחק עם הידיים כמה שהוא אומר. טועם ובולע אותו באהבה. ולבקשתו מספר לו כמה אני נהנה. ואני, הכלב, מיוחם לחלוטין מהאפשרות להעריץ אותו, לשרת אותו, להתחנן בפניו לדברים. הוא עושה אותי אפס, הוא יורק עלי, ואני רגוע לחלוטין, כל האגו מונח בצד, כל העמדות הפנים, המסכות, המניירות - כולם כלא היו, רק העבד הטהור נותר. 

הוא נרדם במיטתי. איזה כבוד, איזו תחושה נפלאה שהוא מרגיש אצלי בטוב, בנוח, שהוא מרוצה ממה שאני יכול להעניק לו. אני יודע שודאי יכולתי יותר, שבשבילי הוא מסתפק במועט ואני מכבד אותו עוד יותר. צפיתי בו ישן, מהופנט לפניו, לנשימה שלו, לכל תנועה שלו במיטה - האדון שלי, התגשמות החלום שלי, הוא אשר לו ייחלתי.

ככה עובר הלילה שלי - ללקק את רגליו, את הזין שלו, את התחת שלו. הפסקה, הוא נרדם. ואני חוזר כעבור חצי שעה ושוב מציע את לשוני החפצה והשמחה לשירותו. וחוזר חלילה. עד שהוא נותן לי לישון במקום המושלם והנהדר ביותר - אני נרדם מכורבל לרגליו, כלבלב מאושר. אני זוכה להעניק לו את מיטתי ולהקטין עצמי לקצה שלה  - שוב נתן לי אדוני המאסטר הזדמנות להקריב למענו.

ובבוקר, כשאנחנו קמים, אני משרת אותו שוב, אך הפעם אני גם זוכה לטעמו של השוט. אחד - תודה אדוני המאסטר; שתיים - תודה אדוני המאסטר ושוב שוב, ובכל פעם מודה למאסטר על נשיכת הכאב.

עכשיו 11:50. הוא עדיין איתי, נותן לי לענג אותו, להכין לו תה, לרוץ לקנות לו שוקולד. הכל שירות הכל נתינה. הוא מנמנם על הספה ואני כותב. מספר לכם. 

ולסיכום - תבינו, זה לא השירות הפיזי שהוא המהות. כן, הוא נפלא. כן, הוא נהדר. אבל הוא רק הזדמנות להוכיח למאסטר שלי כמה הוא שולט בי, בהוויתי, בנפשי. כמה האחיזה המנטלית שלו בי היא אמיתית. כמה אני מסור לו ומוסר את עצמי לו. תודה לך על שאתה מחנך ומאלף אותי מאסטר.

התחלתי בבדיחה וצריך לסיים באחת. אבל אין לי. קבלו בהבנה. אני רץ לארגן לו ארוחת צהריים

אסור!

מגיל מה? שנתיים? אסור!

"אדון אני חייב להשתין, מותר לי להפסיק רגע?"

אתה חייב להתאפק! חייב!

"זה בסדר, תעשה ככה"

איזה בושות אתה עושה? כולם רואים!

"לא אדון, זה בסדר, אני אתאפק"

מה אני אעשה איתך? מה דפוק אצלך?

"לא לא - לא בריא להתאפק"

דפוק! דפוק! בחיים לא תתבגר

שחררתי. היה קשה, אבל שחררתי.

עד השחרור - פחד ובושה

ואז - שחרור, שחרור אמיתי. הלכה האימה והבושה

תודה אדון יקר שלי. תודה יותר ממה שמילים יכולות לומר

הוא ביקש שאשלוט בעצמי. זה הכל

ואני אמרתי כן - בשבילך כן! 

הוא בחן אותי, אתגר אותי, אבל אני הייתי כלב טוב

החזקתי - "אתה יותר חזק מהצרכים שלי, אדון"

טיפש!

שאספר לכם? זה כל-כך מביך, אבל בשביל כלב כמוני, 

איזה עוד כבוד עצמי נותר לי?

יושב בסלון, מסתכל על הפלאפון, נתלה בכל מילה שלו.

דילדו בחור אחד, פלאג בחור שני וכמובן אטבים על הפטמות

ההשפלה כה מתוקה, כה נפלאה

"ואל תגמור" - ברור שלא, לא בלי רשותו. כלב לא עושה בלי רשות

האדון, ואני חשבתי שאני כלב טוב.

חמש דקות הוכיחו אחרת, כשהסתכלתי על הנוזל שעל הרצפה.

"אני כל-כך מצטער" אמרתי. 

הרגשתי כזה אפס, כזה זבל. איך יכולתי לאכזב אותו ככה? הוא סמך

עלי, האמין בי. ואני הבטחתי לו!

חלש, אומלל. מי בכלל גומר במצב כזה? אמרתי לכם שגם ניסיתי

לנבוח תוך כדי? את מי דבר כזה יכול לגרות, מלבד אפס מאופס כמוני.

"תמרח את זה על עצמך - תסתובב עם הבושה הזאת עליך"

ואני מתפלש ומתמרח בשמחה - איזה הערכה עצמית עוד נותרה לי?

אולי הוא לא ילך,לא ינטוש את הכלב הרע אם אעשה זאת?

אז הנה אני, כלב שלא יכול אפילו להתאפק עם הצרכים שלו, כלב שלא

מסוגל אפילו לשמח את האדון שלו. כלב שאין לו מטרה או זכות קיום.

סליחה, אדון. אני אתחנן, אני אשתדל. 

דמעות.

אפס, אני אפס, צעקתי לכולם

לעזאזל, אני אפילו מצטט את בן ארצי. באמת אפס

מתאהב פעם ראשונה

מתאהב פעם שנייה

מאוהב!

נמכר לאדון השרמנטי עם הקול הסקסי!

תיהנה מהרכישה החדשה שלך אדוני!

ונעבור לפריט הבא...

אני קיים מתוכו. מודע לעצמי כי אני מודע אליו

הריח, המגע, הצליל, המראה שלו מוכיחים את קיומי שלי

זה לא משנה אם אוהב או כואב, זה האישור שהוא נותן לי

אבל עכשיו אני/הוא נעלם.

אין עבד בלי אדון

קראתם את חולית?

מספרים על ה"קול" שגורם לציות אוטומטי. מדע בדיוני.

שם, פרופיל, צ'ט, וואטסאפ. טקס החיזור, ריקוד ההזדווגות. 

אח, איך הוא כותב. תמונה. אהב. הצעד הבא בריקוד הושלם.

ואז, שיחה.

ה"קול". אני מוצף ברצון אחד.

להכנע

להכנע 

להכנע

המציאות חזקה מן הדמיון

Oh for fuck's sake!

Feeling needy again. 

Waiting for a scrap of attention - again.

Why do I always end up at square one?

I'm starting to have serious doubts in Evolution.