|
|
|
לכתוב מתוך זעם, כאב, פגיעה - זה קל.
לכתוב כשטוב? לכתוב משמחה?
כשקשה, כל המאמינים יודעים לרוץ לבית הכנסת ולזעוק מרה.
אבל כשטוב? הם זוכרים להגיד תודה? או שעסוקים בזה שטוב.
תפתחו תנ"ך ותראו בעצמכם איך עובד המעגל הזה
אני לא יודע דרך יפה או נחמדה, אני יודע רק לכתוב מחוספס. אפילו שמחה
חייבת לבוא אצלי עם קצת דם. מעניין אם זה קטע של נשלטים? הכל מוגש
אם תבלין של כאב. או שזה רק אני?
בקיצור - טוב לי
יש לי גבול. אמרתי לך שיש לי גבול. אתה אמרת בסדר, עד היום שאני אסכים לעבור אותו.
אבל אז רצית להעניש. רצית שאני ארגיש מושפל. אז הורית לי לעבור על הגבול. ואני, כמו
מטומטם, הקשבתי לך. אני צריך לירות לעצמי בראש.
לא, לא מרגיש מושפל. מרגיש מפגר. רוצה להקיא על עצמי ממה שעשיתי. רוצה להקיא
על עצמי בגלל שהסכמתי ולא אמרתי לך לדחוף תעונש שלך
לא, לא מרגיש שאתה אדון שלי, שולט שלי. מרגיש שאני שונא אותך. גבול! אתה היית
אמור לשמור עלי!
נכון, אני בוגד. אבל גם אתה.
אני כותב ובוכה. בני-אדם הם יצורים מחורבנים.
למה? אתם לא רואים קולר? או שתגידו שקולר זה לא קיר?
אם יש קולר, למה אתם פונים? למה אתם מתגרים? למה אתם דוחפים ולוחצים?
מה אנחנו, ספורט אתגרי? או שזה השוואת זין מול שולטים אחרים?
אנחנו כאן להשלט, אנחנו כאן לציית - נכון. אז יאללה, תנצלו את זה! תפסו אותנו
בחכה שיש לכם בין הרגליים ותגלגלו. גרון עמוק
נסו לקחת כל עבד מהאדון שלו, תטענו שהאדון הוא לא אדון אמיתי. תגידו שאתם
טובים יותר, שולטים יותר. הביצים שלכם בטוח יותר שעירות, נכון? אפילו אם אתם
מגולחים.
למה עשית לי את זה, שולט מניאק? ואם היה לי טוב? ואם התבלבלתי? עכשיו אני
מרגיש כמו זבל, ולא, לא כי אתה שולט גדול והאדון שלי לא. כי בגדתי באמון, כמו
מניאק. תודה על העזרה, איש טוב. תזכה למצוות.
טוב, זה בכלל קרה לפרופיל האחר, לא לי. אני רק הצל, אני לא אמיתי
אני לא בנאדם אמיתי. אני רק שקר, צל, שנועד להתגנב בחשאי.
זו לא מטפורה לשום דבר, אולי דרך פואטית לתאר עליבות. יש לי פרופיל אמיתי, שהוא אני. ומה שכתוב כאן הוא הצל, זה שלא אמור להיות קיים.
כשאבגוד, אכתוב כאן. כשאנעץ סכין בגב של אדם שאני אוהב, כאן יהיה הווידוי. אני קורא מה אני כותב ויש דמעות, אבל אני יודע שאלה דמעות תנין. כולנו שונאים להודות בצל שלנו. אם אבכה, אולי אני לא חרא בנאדם.
זה נורא שטוב לי עם עצמי?
