האמת עירומה

מה את מוצאת בי הוא שאל
ונשטפתי
מה את מוצאת בי הוא שאל
ויותר טוב שבא עכשיו הרוח הקר לחמם אותי
מה מצאת בי הוא שאל
ונכנעתי לטל המלכותי להיות לי לשמלה
מה מצאת בי הוא שאל
משך לילה שלם הלוואי והייתי רק רקפת רק רקפת

מה מצאת בי הוא שאל
ואני נתקפת

כלום הוא לא ידע שאישה לא מוצאת בגבר דבר קיים
היא יוצרת בו לעולם משהו חדש.

אם צריך לחשוב או לוותר
לקום מאחרית החלומות
האושר לא יבוא לעולם,
אם צריך לכתוב או להזמין
שמחה או חגיגה
יהיה זה האושר לאחר.

אם צריך לו לחכות
או להביט בשעון
ואם צריך לשאול אותו מיהו
אולי לבדוק בשד עצמותיו...?
לא נמצא דבר אודותיו.

כי מחייך הוא ויושב הוא בינינו
נפלא ונשגב מאין סוף
וליבנו קטן עלינו
להאמין בהתגלמות הטוב.

להלן המזהים הראשונים על פי סדר חשיבותם:

1. ברובם הגדול גברים

2. יודע להקסים ולשכנע ברצונו להשתנות

3. יודע לזייף רגש

4. נראה נורמלי עד מלבב

5. שולט שליטה מופלאה בהבעות פניו ומאוד עקבי

6. מתנהל כעיוור צבעים רגשי

7. סובל מליקוי נוירוביולוגי

8. חלקם גדלו בבית "נהדר" הורים מסורים ובכל זאת לוקים

9. אינם מסוגלים לעבד רגש ולא לתרגם מילים לרגש

10. משתעמם בקלות

11. קשוח

12. נוטה לרמות

13. ללא מצפון ולא תמיד עם יכולת להקים מצפון בכל שלב בחיים

14. מקיים יחסי מין ללא מיון והגבלה

בסריקת MRI שביצע פרופסור הייר בה השווה בין מוח של אדם רגיל למוח של פסיכופת נמצאה האמיגדלה המצויה במערכת הלימבית והאחראית לעיבוד הרגשי
שונה בתכלית. אצל הפסיכופת בלוטה זו קטנה יותר ואינה מפיקה תנועות בתדירות הנורמלית.

ואני , אם אני חזרתי לכתוב, אני שוב עצמי. אחרי כמעט 5 שנים שוב כותבת ומתרגשת. מעלה מהספרים כמה טיוטות.. לא גמורות שיפריחו בי את השממה.

התפיסה הפופולרית/ Godisafemale

התפיסה הכמותית
הנסיון הכפייתי להסביר את החיים
להבין את הפשע לא המאורגן
שיטת הניקוד
איפה אלהים כשצריך אותו
לכל דבר יש שם
ומיהו?
צורת החוכמה הטהורה
הדמוקרטיה של התודעה
הכבוד האבוד של הרגש
החופש לבחור
ביזה
כוחה וחולשתה של הנוסטלגיה
הפסיכולוגיה תעשייה
הבלבול הגדול
דת האמונה
השכל פושט רגל
תודעה שנזדהמה
הבטן מלאה
הזין עומד
שפוטים למאסר השעשועים

אם אין לחם תאכלו פרפעא'לך

סיפורי בנים בחיי

השלב הפאלי -

רמת השרון של פעם, שדות רחבים של תות שדה, גגות אדומים ומלאנת'ה בתים פרטיים. כסא נדנדה אצל השכנים וסבא וסבתא שכונתיים שמחלקים ממתקים. בטרנזיסטור (היום קוראים לזה רדיו) מתנגנת לה כוורת, ו "הוא מכיר אותה מהמכולת.. קונה שם סולת" עוד מילה מוכרת שמצלצלת לילד.. תהיה לימים נוסטלגיה לתפארת. ארטיקים כפולים ו'ימפי אדום עם כסאות באר גבוהים ועצומים. אבא תרים אותי.
החבר הראשון שלי בגיל 4, אני זוכרת אותו מצוין. אסף. ילד שונה, שיער בלונדיני עיניים ירוקות, גוון עור מעורב, יום אחד עשו לו קרחת., הילדים בגן הגיבו הרבה פחות גרוע ממנו, הוא הפך לנרגן ורצה לשחק לבד. רק לבד. היחידה שהוא הסכים להתקרב אליה זו אני. היה כיף..חיכיתי לו בארגז החול למרות שלא התחברתי לחול והוא בא. בלי מילים, בלי מריבות, יום רודף יום, רק משחקים, נהנים. מחכים ליום המחרת שיבוא לשחק שוב ביחד. כמו שני אפונים, דומים ונאמנים.
בעיניי הוא היה יפה גם בלי כתר המשי הזהוב שגולח ממנו.. אסף היה "בן" מקצועי כזה. שובב גדול , אני זוכרת שיום אחד חנה טרקטור מול הגן כל הילדים הסתכלו על הטרקטור בהערצה. פתאם כוכב נגלה על הטרקטור,אסף יצא החוצה מהשער וטיפס עליו. בעיניי זה מצא חן. ידעתי עמוק בפנים שהלב יודע מה הוא עושה, תחושה ראשונית של בטחון ועצמאות רגשית. בכל קבלת שבת היינו מחליפים מבטים של חברות, של קירבה. היה כיף בגיל ארבע. כשהיינו ילדים ידענו "לעשות חברים".
בבנין בו התגוררנו משפחתי ואני ממש מעל הו'ימפי עברתי חוויות ילדות יפה. אחת מהן הייתה "הצלה".
רצתי לכביש אחרי כדור כתום, כביש סואן במיוחד ואבא שלי רץ אחריי והרים אותי. אין לי מושג מאיפה הוא צץ, שעת יום מה הוא עשה בבית? סביר להניח שהשעה לא הייתה בין שתיים לארבע כי זה חוק, "אין ילדים למטה" בשעה הזו. אני משערת שהוא הגיע הבייתה לאכול צהריים שאימא הייתה מכינה לו כל יום בהפסקה שלו. "רעיה" נדמה לי שקוראים לזה.
לא עונש, לא נזיפה. חיבוק ואהבה. כמו שאני מכירה את אבא שלי גם הצטרף הסבר מלומד.. רק שאותו היום אני לא זוכרת. אלא מה..אחר הצהריים לפנות ערב.. אמא שלי מושיבה אותי על השולחן במטבח, מוציאה את קופסת הפח המעוטרת בפרחים ובה ביסקויטים-חיות, בחרתי פיל וחתול .. ופתאם ללא הכנה מוקדמת.. בום!
כמו משום מקום..חבילת מים על פניי..נבהלתי מאוד. כולם צחקו גם אני הלומת מים צחקתי, "זה רק מים". במיוחד אני זוכרת את החיוך היפה של אבא שלי החתיך – חיוך יפה (עד היום) מלא חום ואמפטיה. הוריי ביצעו חווייה מתקנת לבהלה מהכמעט נדרסה. הורים טובים אני חושבת לעצמי. איך עבדו בצוות לשפר את מצב הרוח של הילדה.
כשעזבנו את רמת השרון... מסיבת פרידה בגן, אסף כעס ובכה ואני הייתי עצובה. ממש פרידה שכאבה. ומאז ועד היום אני לוקחת איתי לכל מקום, את הידיעה הברורה שחברות יפה בין בן לבת היא לא חלום.
ואני לא מוותרת !
והדרך קשה,
אנשים איבדו את הבושה
ואתה במיוחד - יכול להיות נמר,
אדון,
בן זונה, או סתם נמושה
בשבילי,
אם אתה לא החבר הכי הכי שלי
אתה לא יכול להיות ליידי.
אני לא מרשה!