שושנה אדומה

אני לא בוטחת באנשים.
נפגעתי יותר מדי פעמים.
אז איך זה שכשאני מוצאת מישהו/מישהי שאפשר לבטוח בהם וכן נפתחת אליהם, ומרגישה שאם אספר להם את הסודות הכי כמוסים שלי, הם ישמרו עליהם כאילו היו הסודות הכמוסים שלהם - בדיוק כפי שאני שומרת על שלהם, אני נופלת שוב?

חבל לי.

חשבתי שאת חברה שלי, שאני יכולה לבטוח בך ולספר לך הכל.
חשבתי שכשאת שואלת אותי וחוקרת, הכל ישאר בינינו, שגם אם נפלט לי תחת לחץ שלך והשבעתי אותך שלא תגלי, שתשמרי את זה בינינו, שלא תספרי.

אני בטוחה שלא היתה לך כוונה רעה, אבל לפעמים את עושה דברים בלי להתחשב ברגשות של אחרים וזה לא יפה.

את טוענת שאני יותר נחמדה ממך. אני לא בטוחה, אבל אהבתי להיות זאת שאפשר לבטוח בה, ובתיווכך הפכתי לזאת שאי אפשר לבטוח בה.

יש לי חברה טובה.
בכל פעם שאני נפגשת עם מישהו ומספרת לה על זה, היא מיד שואלת מי זה. אני תמיד עונה שכל עוד אין שום דבר, אין טעם לספר בכלל ושאם יהיה שווה לספר, אני אספר.

לא רוצה לצאת מכאן.
אני מוצאת כאן לא מעט נחמה לפעמים.
אפילו אם זה בשיחות צ'ט סתמיות.
זו אחלה הסחת דעת.

אבל הביצה הזאת.... מתחילה להחניק לי קצת.