שושנה אדומה

שחסרה לי הכתיבה.

כשהיינו יחד נהגתי לכתוב לפחות פעם ביום.
מעין יומן. למרות שכתבתי לו, למעשה זה היה יומן של כל הדברים שעברתי, פיזית, רגשית ונפשית.

היום יום שלי.

היום אני לא מתפנה לכתוב.
אני לא מפנה זמן לכתיבה.
כמו ילדה קטנה שנשארה ללא השגחה,
ששוב צריכה לטפל בכל בעצמה.
כמו תמיד.
אז אני עושה מה שאני חייבת ואחר כך צוללת לבריחה.

בורחת מכל מה שמפחיד.
ממה שעלול לגרום לי לבכות.
ממה שיזכיר לי דברים שהלוואי שיכולתי לשכוח.
מחוסר האמון בבני אדם
שרק מחכים לפגוע, למכור אותך בזול, לבגוד באמון שנתת בהם.

מציאות.
איזה דבר מסריח.