בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שושנה אדומה

פורקת מהלב
אחרי תקופה ארוכה ( 191 ) שלא כתבתי.
אחרי שחשבתי שמיציתי.
שנגמר.
שהצורך שלי להוציא את הכאב החוצה כבר לא קיים.
שקיבלתי את התשובות שרציתי.

מסתבר שזה לא ממש ככה.

ממש לא.
לפני 18 שנים. 12 בפברואר 2006 בשעה 19:17

למה אני לא יודעת מתי לעצור?
להיות זו שמחליטה. זו ששולטת ולא זו שמכתיבים לה דברים ?
אני עושה את זה כל כך היטב בחיים שלי, אז למה כאן לא ?
איך אני מרשה לכלומניק לגרום לי להרגיש רע עם עצמי עם מניפולציות זולות ?

מי נתן לך רשות?
אני.
בפירוש אני.
ומגיע לי שאני מרגישה מנוצלת - למרות שמעולם לא נפגשנו או דיברנו בטלפון.
היתה לך אפשרות להיות אנושי ולעצור.
החלטת להגיב ובסוף לתרץ את זה כחמלה ?

הצחקת אותי.

בריחה מפגרת מצדך.

כנראה שההפסד הוא רק שלך.

אבל מה שמרגיז אותי באמת הוא - שעד לפני כחצי שעה חשבתי שההפסד הוא גם שלי והתנהגתי בהתאם.

ומי מבטיח לי שזה לא יקרה שוב?
ומי מבטיח לי שבפעם הבאה שזה יקרה, מי שיהיה מעורב שם, לא ימשוך את זה יותר ויתן לי להגיע למצבים גרועים מזה?
מתי אני אתפוס פיקוד על הנושא ?

מיואשת.

שוש.


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י