היא קוראת וקוראת וקוראת ושוב לא מבינה, כלומר מבינה אך ממאנת לקבל, ממאנת להאמין ובעצם על מה?
כמו כסות שהיתה על פניה ומשב רוח העיפה ברוח, כמו שטף מים קפוא שהקפיא את נפשה, שגרם לה לקפוא לדום מלכת ולליבה להחסיר פעימה.
היא הולכת קפואה, היא צועדת שבורה, היא ממוטטת בין ארמונות השיש והבטון הקר.
אם היתה יכולה במחי יד, כפתרון פשוט היתה פותחת את חזה בניתוח לב פתוח ושולפת משם כל מכשיר מתקתק המזכיר רגש, היתה היא חייה בבואה קפואה בה לא היתה מסכנת את עצמה.
והיא כבר לא קוראת, הכל חקוק במח בראש כמו ציווין שלא עוזר, כמו מרה על ראשה מעופפת - זה הכל בגללה, זה הכל אשמתה.
כמו כסות שהסתירה את עיניה כמו מדבר שקיבל טיפת חמצן, היא עדין חנוקה היא מאמינה כי ציפתה אך לא ציפתה שכך זה יפגע כמו חרב עם להב חד המפלחת את ליבה.
לא נותר ממנו כלום, גם לא רסיסים ומה שנותר הכל עף ברוח, והיא מתפללת הלוואי יכלה גם היא כמו האבק להתפזר עם הרוח, הלוואי יכלה להעלם כי היא לא רוצה להמשיך, לא לשנה חדשה ולא אל הלא נודע- כי הלא נודע הוא ידוע והיתה צריכה היא לדעת ועכשיו נותרה היא רק עם אשמה שאף אחד עליה לא שמע, אף אחד לא ידע, גם הוא לא ידע שרוצץ את ליבה שהלוואי גם האבק שנכתש לא היה.
היא יחלה פעם האמינה בעבר, אך עכשיו הכל ניתץ לארבע רוחות השמים עכשיו כלום לא נשאר רק היא, אוויר וחלל גדול של ריק גדול שהלוואי הייתה מצליחה להיטמע בו.
היא מבינה ששיחקו בה וטילטלו את ליבה, שניצלו אותה ושכחו משמה, היא מבינה שתמיד היתה היא הגרגר רק שהיא נתנה לרוח לגל שוטף אותה להטביע, לקחתה למחוזות שכוחים, וניתצת השאלה למה?
מאיפה הרוע, היא מאוכזבת ולא מאוכזבת, מעצמה כבר לא ציפתה עייפה היא על המשמר.
הלוואי היתה יכולה לעמוד היא על צוק לנשום נשימה עמוקה לפסוע פסע ולשחרר הכל, לא להגיש יותר, לא לחשוב יותר, לא לדעת יותר, לא להיות יותר.
לעוף כמו גרגר ולהעלם עם הרוח כי על מה היא חשבה, וזה הכל אשמתה היא לא תסלח גם לא לעצמה ואין לאיין ללכת עכשיו, רק לנשום נשימה לפחות לנסות ולהעלם, להתפרק, להשתלב עם הנוף ולהישכח, כמו שהיא אמורה לשכוח הכל להמשיך ככלום ואיחולים קשים שימחישו את הכאב גם לא יספיקו רזולוציה שלא פוסקת של אשמה שלא נגמרת, של חלום שנשבר ומציאות שאיכזבה.
יותר נכון איכזבה היא את עצמה, סולדת היא מטיפשוטה והנאיביות שמאמינה שיכול להיות טוב, שהאמינה באנושות, הכל אבד גם תקווה שהיתה התרוצצה כמו טורנדו והתנפצה כמו אלפי רסיסי מראה שנשברה, מראה מזוייפת של מציאות מקבילה.
הלוואי והכל היה אחרת אבל המציאות פה דופקת ואותה היא שוחקת והשביל כבר נגמר רק היא נשארה רק היא מחכה שאולי יבוא טוב, שאולי יהא זה סיוט שלא יתממש והכל יבנה, ויגיד שאוהב ואותה יחבק וישכיח הכל כמו ניגון ערב חג של סליחות.
הכל אשליה אפיזודית גם החיים עצמם כמו המציאות שבנתה ועכשיו נגמרה וגם היא אחריה הרגישה שהדפים הסתיימו בסיפרה אין טעם לכתוב והכל הוא מחוק כי כלום ודבר אינו אמיתי, הכל הוא שיקרי וגם היא וזה מגיע לה כברכה שהתנפצה לרסיסים וכך קץ סבלה העמוק הלוואי ולא תחוש, לא תנשום, לא תזוז, לא תיהיה הלוואי הכל יעוף באוויר עם דמעותיה, סיבלה והוויתה הלוואי ולא תיהיה.
