7 שנים של ירידות ועליות קטנות שלא הבשילו לידי כלום.
7 שנים, לא חוסר אמון, ספק, פחדים ובעיקר כעסים.
שכחנו את הטוב שהיה בהם גם אם מעט.
אחרי 7 שנים של סילוף ושקר גדול יצא המרצע
ומכאן יחלו 7 שנים יפות, חזקות ונטולות שקר רק אמת זכה וטהורה.
הגיע הזמן לשכוח ולפרוח!!
Solo caminando en el camino de este mundo y no tengo más fuerzas para luchar.
Yo Pensaba que amarte fue el remedio "pal" dolor pero el dolor se hizo grande más y más.
Te dejo para siempre vida mia no te olvides que soy hombre que existe para ti Y el cante de mi vida te regalo para siempre hasta que llegue el día del morir
אשליות נפוצות, תקוות נגוזות על חלומות ונגזרות בגזרות ובצלילים שונים, עולם אפל, יקום כוזב שחובק כאב מטלטל ואיך זה נגמר, הכיצד?
הנגזר האם הוא בר חלוף או חליפין לכליות ועמקי נשמתי, כאדם שאבד, צלל, צנח, צלח, ואף ניצח ואף על פי כן לא נשא חן ונותר עם הבנה שלא משנה מה, זהו גורל של עולם עקר כשדבר כה יקר אבד.
אבד כוכב הצפון, כבתה השמש ואת עם העננים והשחפים שעפים מעלה מעלה, את יודעת כמה תהייה נותרה כאשר לא תהיה נוכחותך בעולם, נעלמת ואני נאלמת דום רוצה לצעוק לדרור, לחופש, לניצחון, לצלול איתך לים תהום עמוק שלעולם לא יגמר, נצחי כמו זכרך בליבי כפי שידך נגעה בי, נתנה, עטפה וחיבקה.
דברים שאובדים ודברים שלא עובדים, ליבי כמו שעון מתקתק שעבר מחוגו עמד מלכת ולא שב
אולי זה געגוע לעולם שלם שאבד וכאטלנטיס צלל ולא ישוב עוד, לעולם לא יראה אור,
מגע ריק, טוגה ענפה, רק עלטה אדירה לפני מאחורי ומצדדי בדרכי לנווט, לאן? למה?
הקיום, היקום הסובב הנמצא והנעלם מחוברים בחבל קשור שאינו נפרם ולא ניתן להתרה, להקלה, לשלווה והמחשבות גאות בגאון אך ללא ששון,
מה שנע זע וחושב, לנוע? הכיצד לאן ולמה? ומה שהיה כבר לא יהא ומה שיהיה גם לא נדע.
רולטה רוסית, פוקר מווגאס ומארס טורקי, העולם בשלל גווניו קורא לי לחופש, לנשום להשתחרר מכבליו להתיר עצמי ולברוח לשממה לנדוד, לחפש, לגלות, להבין ואולי לנסות לפצות ולהיות איתך שם למעלה בענניו.
או שמא לצלול לגל של חלום שקורא לי ואומר לי, התירי קשרייך הפכי לאבק, אבק ללא משקל, ללא משמעות, צפייה או מחשבה והתקווה אולי היא ממשיכה ולאן היא מגיעה?
תיטול היא נפשי בציפייה או שאשחרר ההגיה ואטוס שוב ברוח כטייס אוטומטי, עד יקרא יהבי וימרק כאבי, ראשי, געגועיי ומחשבותיי כלוח ריק ולבן, ללא משקל משוחרר כענן ללא פחד זוע מכללי החברה.
והרי למה נותר כבר טעם? החשק כנווה מדבר בסהרה של שיירות גמלים חולפות ואני כשמש נודדת עד ליקוי חמה יגיע ואניח קרני, ארים רוחי אנוח אנשום ואהיה שמש לעולם אוטופי שאבנה בכל יום מחדש ואולי זהו שיר קינה מחובר כפסיפסט שונה ומיוחד בחלקיו בדיוק כמוני
לפעמים אני עצלה מלהעלות את שטף מיליון המחשבות על הכתב ואני פשוט נותנת להן לדאות ולדהות עם הזמן, להתפוגג ולהישכח.
כך גם אתה, לפעמים מגדל(א)ור, אתה מאיר ומגיע לרמות אחרות של אור, מוביל ומובל כאחת בשצף קצף חושים וטירוף בכח סחף גדול, התמסרות ואהבה כאחת.
ולפעמים אתה שם במגדל השן כל כך קרוב אך כה סגור ומרוחק, כל כך שלי אך כעת לא איתי, כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק.
ובא לי פשוט לחבק להתפוגג, להתמוגג ולהגיד אני פגיעה זה בסדר, זה טוב שאני רוצה אותך.
והדבר היחיד שהייתי רוצה הוא לחבק את איש המגדלור, בדיוק כמו שנמלאת אני בחשק לחפון את איש מגדל השן שהוא אותו אחד באחת והוא הכל מהכל, הוא יחיד ומיוחד במינו והוא שלי גם שהוא רחוק בדיוק כמו שהוא קרוב.
והוא יודע את זה- שהוא תמיד שלי כמו שאני שלו, שהוא מיוחד לי כמו שאני יקרה לו ושלמרות הכל האור שלו חודר כי השכלנו שנינו- לראות אחד את האחר ולראות אותו מעבר, בדיוק כמו שהוא רואה אותי אני אותו.
לא להיכנס האחד לעולמו של השני, אלא לבנות עולם משותף שהוא שלנו וכולם חגים סביבו כמו כוכבי לכת במסע על קולי, כמו סופרנובה של כוכב שהתפוצץ בשמים ומאיר ואף פעם לא יכחד או ידהה יבער וידאה לשחקים במחול מטורף של טירוף האופייני רק לשני כוכבים החגים במחול ענק של טירוף חושים על חלל חיצוני.
אתה מיוחד שתדע, אתה כוכב בשמי החלל הגדולים שלי שחצו יבשות וימים גדולים, אתה מאיר לי את הדרך כאחת ובאחת איש המגדלור והאיש במגדל השן וגם אם רחוק כאחת תמיד פה מאיר בשמי העולם שלי כמו שמש גדולה ומאירה, שמש גדולה ומחייכת- כמו חמנייה צהובה .
ובדיוק כמו שהחמניה סובבת ופונה תמיד לאור השמש, גם אתה שמש יקרה שלי שמאירה את כולי ואני לאורך (ולעורך;) נמשכת כמו ציפור, כפרפר לצוף החמניה שלו שצריכה אותו בדיוק כמו השמש שהוא עבורה, מין סימביוזה מטורפת של אהבה וטרוף על קולי מסוג חלל אחר שהוא שלנו, הוא אנחנו ושייך רק לעולם שלנו.
