מקוצו לקוצו של אשליה ונדידה, של בריחה ונשיקה, של טלטול, של סיפור ותלתל שהתלתל וטלטל
סיפור פתלתל שממזג בין שני הרים שלעולם לא יתחברו, שתמיד יהא האוויר ניכר ונידח בניהם אוויר מלא המשרה הקלה
אוויר חסר חמצן, להבה חסרת פחמן, אהבה חסרת רגש, מים חסרי רטיבות, ואש ללא חום
הנראה הוא אינו מורגש והמורגש אינו רוצה להיראות
הפשטות שבמלא והחסר שבריק, VOID שנמנע וממאן ומערבב שמפיג שיגרה שמטלטל
שמהווה בריחה, המהווה בחירה בכלום שהוא מלא באש שאינה שורפת ומים שאינם מטביעים
בריחה לבחירה בחיים, בחירה בעצמי ואיזה הוא שלם המלא בחלקיו, מהריק יצמח מלא, מהעז יצמח מתוק ומהאפלה יצמח אור
השאלה הניצחת המשמעות לקיום, המקום הריק שמחכה להתמלא
הוא מלא בבריחות, בשתיקות, בפגיעות, בשבירות ממנה צומח ניצחון הרוח על החומר, ניצחון הלא נודע, האנדר דוג הזקוק לאוויר לנשימה ולרטיבות נשמת האף
חרחורי נשימות אחרונות כטרף שהובל למלכודת הובל וכעת מחכה להמתת החסד, הבריחה הטהורה מהעולם מלא הקור ומהשתיקה מלאת הריק
וכשאני יושבת ומדמיינת אותו מטפטף ממני, ניגר מידיי, זורם לכל עבר..
מרוקן את הגוף שלי ומטהר אותו מכל הזוהמה, מוציא מתוכו תחושת גועל שצריכה להתנקז ולברוח ממנו
תחושות מעורבות של זיהום, תיעוב וגועל עצמי שהלוואי היה מתפרק לרסיסים, ניגר וחולף כמו הדם שנשטף מנקה ומוחק הכל
את הפשיעות נגד האנושות ואת פשיעות האנושות נגדי
מרוקן אותי מהכל משכיח ממני את הרוע והכאב ששורר בפנים, מגרש את העלטה מרוקן את כולי עד שכלום
כלום, כלום שבא לו לארוז עצמו באוושת רגע ולהתעופף מהיקום הריק והמלא באנשים עיוורים ורעים
חסרי לב, למעשה אם הייתי יכולה הייתי מנתקת את הלב של עצמי
ונשארת כהת חושים בדיוק כביום היוולדי