לפני 3 שנים. 8 בספטמבר 2021 בשעה 7:10
אתנתק מגופי לתל של אבק ורסיסים, עפעופי קדושה של זיו טהור ונוגה שזור בחוטי שמחה ושלווה טהורה לה ייחלתי.
התחדשות נשימה עמוקה של מבט משחרר, כמו שה תמים שנשחט כקורבן סימבולי לעקידה.
בין הר להר מתהווה וגוהה, נסיונות החיים ותלאות מעייפים, נשימה עמוקה של התעלות לחיים, בין חשיבה רציונלית לבין גיצי רגש וטירוף, לב רצוץ הוא כבר לא נחוץ.
שאלך במסע אז אבין ואגדל, אלקט, הם יקחוני לשוט בענן.
ענני נוצה וגם כבשה, באוויר מנווטים מתעלים מחבקים ואת מצע הבדידות ממלאים, מלקקים פצעים עמוקים של תקוות חומות שנבנו.
בצר עתיק בו טמון לו אוצר, לב גנוב ורצוף אהבה שיצא משימוש, כמו שעון מתקתק שנדמו מחוגיו כמו אוושת הקול שנותר המסרב לעזוב את העור הלח המזיע וממתין לחמצן, הוא קפוא במוקפא בקירור קריוני ונדם עולמי, עד ישיב עולמו לתקתק וזמנו יחל שוב לפעול ותשוב עטרת ראשו.