30 ימים שכל יום הוא נצח. כל יום הוא 24 שעות ארוכות, כמעט ללא שינה, שעות של תפילות למרות שלא היה לי למי להתפלל.
30 יום של שאיבות כל 3 שעות, למרות שלא היה בטוח שיש בשביל מי. 30 יום שבהם אני מנסה לשמור על האני האופטימית שלי למרות שהכל מתמוטט סביב, מנסה להיות חזקה בשביל שנינו כשרואה שאתה אבוד לגמרי.
30 יום שבהם אני חצויה בין הצורך שלי לדבר אליו, לשיר לו, מאמינה שזה ייתן לו כוחות להילחם לבין הפחד שלך שאקשר מידיי ותאבד אותי גם.
כל בוקר נכנסתי לחדר במבט שואל והרופא שהיה האלוהים שלנו, הסתכל עליי ואמר ״עוד לא יצאנו מהיער״.
ואני המשכתי לדבר אליו ולשיר לו ולטבוע בחיבוק שלך בלילה כשהרגשנו שיש לנו רק אחד את השניה והשבעתי אותך בערב האחד שהעזתי לעזוב את המיטה שלו שתקריא לו סיפור במקומי
ואחרי 30 יום יצאנו מהיער, ושחררו אותו מכל הצינורות ובפעם הראשונה נתנו לי להחזיק אותו על הידיים ולצאת איתו מחוץ לחדר שהיה כל עולמנו בתקופה הזו ובפעם הראשונה קלטתי שאני אמא שמחזיקה תינוק על הידיים. כמעט כמו כל אמא רגילה שצועדת החוצה מבית החולים בדרך הביתה.
והגיבור הזה בן 11 היום
והוא לב אחד גדול ומאיר.
