כותרת אדיוטית
אני הרי יודעת כמה אתה כן אוהב. יודעת שאתה מאוהב בי, מעריץ אותי, נמשך אליי, גאה בי. יודעת. ובכל זאת יש את הרגע הזה שבו אני כולי חרמנית, אחרי שקראתי יום שלם בכלוב ופינטזתי איך נעשה אהבה בדסמית חזקה וכואבת, ולך לא בא. לא בא לך עכשיו. אתה לא חרמן.
אז למרות שאני יודעת, אני נעלבת. ממש נעלבת כמו ילדה קטנה. אתה מרגיש אותי ומנסה לחבק ולהרגיע אבל אני כבר בלתי ניתנת לניחום, להרגעה. ועכשיו אני גם כבר לא רוצה ממך כלום. נעלבת כמו ילדה קטנה ומפונקת שקיבלה דחייה.
למרות שאני יודעת אני לא מצליחה להרגיע את עצמי, את העצבים האידיוטיים האלו שמתפשטים לי בגוף. ורק אתה יודע מה נדרש ברגע הזה. יותר ממה שאני מבינה, כדי שנלך לישון מאוהבים ומחובקים שוב.
אז אתה מרטיב לי את השפתיים ודוחף לי אצבעות לפה ויודע שגם אם אני כועסת אני לא יכולה להתנגד מלמצוץ אצבע אצבע. עד הסטירה. שמטלטלת אותי ומפקסת אותי בו זמנית. מעלימה ברגע את כל הכעס ומשאירה רק צורך, צורך שתיגע בי.
אתה מפסק לי את הרגליים ובמשך דקות ארוכות רק סוטר לי, בפנים, בשדיים... ואז בודק כמה אני מרטיבה את הסדין מתחתיי. אני רטובה כולי אבל הסדין עדיין לא אז אתה ממשיך.מפליק לי עד שאני מתחננת שתיכנס אליי כבר.
מתה על התחושה הזו שאתה דופק אותי במסיונרית והביצים שלך נוגעות לי בתחת. אתה יודע את זה ונצמד.
כל הבילד אפ הזה כל כך מחרמן שכשאני עולה עליך בסופו של דבר, מתהדקת סביבך, לוקח לי בדיוק 30 שניות לגמור עליך.
וכשאתה מרגיש אותי פועמת אתה יודע שאני כבר לא יכולה לכעוס. ואני יודעת כמה אתה אוהב.
