אני משתנה. המיניות הזו משנה אותי.
הילדה העדינה, שהמיניות שלה היתה בא לידי ביטוי רק באינטימיות מאוד מסוימת עם מישהו מאוד מסוים, כבר לא עדינה בכלל.
המים השקטים גועשים.
היא קוראת סקס כל היום ורואה פורנו תוך כדי ישיבות במשרד ועושה סקס כל ערב וכל בוקר והרבה בסופי שבוע ועם אנשים נוספים.
ואז גם בסביבה הונילית, העדינה כבר לא עדינה. עושה טיזינג ומפלרטטת וזה מרגש וכיף ואפילו מצחיק
ואנשים מסתכלים עליה, עליי, אחרת.
וקצת בא לי שהיו יודעים יותר על מה שהילדה הטובה הזו עושה בסופי שבוע. שידעו בלי לדעת באמת.
יש גבול אחד שאני שומרת עליו. שהגדרנו.
שכל מה שעושים עושים יחד כחוויה משותפת. גבול שנועד לשמור עלינו. אני יודעת. בלי חוויות בנפרד, בלי חדרים נפרדים.
״אני לא שם כי חסר לי משהו״ אני אומרת לו. ״להיפך, יש לנו את מה שכולם מחפשים״ ( מצטטת מישהי שכתבה את המחשבות שלי)
זה הדבר שהכי חשוב לי לשמור עליו. יותר מכל חוויה נוספת שנועדה להגביר את סף הריגוש.
אני אדם טוטאלי מאוד אבל יודעת שבסיטואציה אינטימית עם אחר אני יכולה לחוות רגשות שלא תכננתי, ולא משלה את עצמי שהוא לא יכול להתאהב באחרת.
אז תוהה כל הזמן עד כמה אנחנו מסכנים את הדבר החשוב לנו ביותר.
ומהם תמרורי האזהרה? האם יש כאלו?
