״זה מכתב אל ההולכות
אל מי שדורכת על האספלט
עם כל כף הרגל
אל מי שעושה את החיים
דרך ידיה וליבה
אל מי שמוכנה להסתכן בלהרגיש
את האובדנים
ואת הפלאיות
את הרטט הפועם של הקיום,
זה מכתב שבקש להיות שלוח
על ליבכן
להיקרא כשניצוצכן מונח על רווחי המילים
אם קרה ונפלת אל תוך בור
דעי אותו עד סופו
שלא ימהרו ידייך
לאחוז בזיזי האבן
ולחלץ עצמך ממנו
הישמטי לתוכו
הרפי משקלך
והיי מוכנה לצנוח עד שלא תהיי שוב
עד שימחק זכרונך ממה שידעת עלייך
העזי לאבד את הדרך
להיכנס אל תוך הריק
כשליבך סמוך כי תמיד תחכה לך שם אדמה
גם אני אחכה לך שם
גם העולם ומלואו
וכל מיני פיסות נסתר
אם קרה ונפלת אל תוך בור
הסי בו
והאזיני לסודות
בורות מגלים לאדם מי הוא
הם משיבים אליו
את הקול של עצמו
יש בהם חלל שיכולה הנפש
להתנפץ בתוכו
ולהיבנות מחדש
בור הוא רחם בעל כורחך
הוא זמן שקט
שלא לקחת לך
הוא פרישה מהסואן
והרץ
המשתולל והמרצד
בור הוא סוג של מפגש עם אלוהים
המתיני בדממת הלב
עד שאור יפציע
ויעלה אותך מעלה
כמי שהבינה דבר מה״
/חלי ראובן
