הכלוב מורכב מהרצוי והמצוי.
מקום אנונימי בצבעי שחור-אדום שנותן תחושה חמימה של חטא ופנטזיות אפלות וכולנו נשאבים לשם. נכנסים בפעם הראשונה וטובעים תחת המגוון הרחב שהכלוב יכול להציע לנו וככל שהזמן עובר אנחנו מבינים מה אנחנו רוצים ומה אנחנו לא וכאן אנחנו מגיעים לרצוי והמצוי.
כל מי שכאן זקוק למשהו. אחד לכאב, השניה לדאדי. דברים כאלה. כל אחד רוצה משהו והמצוי הוא מה שמקשה עלינו. המגוון רחב והחיפושים אחרי בנאדם שהוא גם נאה, גם שולט, גם נחמד, יש כימיה, הוא בגיל המתאים, ועוד לוודא שהוא גם רוצה אותך חזרה, כל החיפושים אחר האדם הזה הוא כמו לחפש מחט בערימת שחת או במקרה שלנו, אנחנו לא רוצים להתפשר, אתם יכולים גם לומר שזה פשוט הרבה יותר מורכב מזה. אני לא יודעת מה היתה הסיבה שעשיתי את הבחירות שלי בכלוב. עשיתי המון טעויות, נפלתי לבורות הכי עמוקים ובתור נערה צעירה בת 18 אני לא חושבת שזאת היתה הדרך הכי סימפתית למצא שולט ומאז אני לא מצליחה להתפשר מהמניעים הכי פגיעים שיש. אולי כולם מגיעים לשלב הזה מתישהו. בבדסמ, מחוץ לבדסמ.
אולי ואולי ואולי.
מלא אולי. אז פניתי לחברה מהכלוב והחלטתי לשאול את דעתה בנושא; השיחה לא היתה ארוכה ממש אבל היה משפט שהיא אמרה שלכד את הקשב שלי: "בכלוב לפעמים זה כמו להיות תמיד עם פנטזיה לא ממומשת." כן. כשאני חושבת על זה, אנחנו תמיד רוצים את כל היד. מנסים משהו חדש ואז רוצים יותר מזה, תמיד משתפרים, תמיד מתחדשים, תמיד משתעממים. אנחנו אנשים של גירויים וסיפוקים והפנטזיות לא נגמרות וחלק מאיתנו תמיד ברדיפה אחרי מה שיותר טוב. אני רוצה לומר לעצמי שזאת הבעיה בכלוב, אבל למען האמת זה תמיד מתחיל בנו. כולכם מכירים לפחות מישהו/י אחד/ת שמצאו כאן משהו טוב, שמספק אותם אז תכלס? יכול להיות שכל מה שאמרתי בכלל לא קשור?
