שעת לילה

חם לי, חם לי, חם.

אני בת אדם 

וחם לי ממש.

אני סוגרת רגליים,

שבעים אחוז מים,

אני רטובה.

מתההה, מתה מחום.

בוערת מתחת,

עם תחת אדום,

אישה של דרום.

חם לי.

ילדה קנאית

שכחנית

תראי מה בנית

תככנית

ילדה אנוכית

עם מכונית צעצוע 

ילדה שעשוע

משום מה אני מרגישה לא טוב היום. בלי סיבה.

אני מרגישה מוצפת עד אפס מקום, קופסת פלסטיק זולה. מנסה לא לקרוס מלחץ המים, לא יכולה לזוז, אסור להזיז אותה. תנועה אחת והכל פשוט ישפך ממנה.

ואין באמת סיבה, לא אחת אמיתית. והראש, הראש לא צריך אמת בשביל להטיף. להחטיף. הראש שלי רק צריך מינון קטן לא נכון של דופמין בשביל לגרום לי להאמין שהכל לא טוב. 

זה עוזר להבין, שיש דברים שאין לי עליהם שליטה. אז אני כותבת. אני שותקת, צורחת, כועסת, משותקת על הספה כי לפעמים, לשבת על הספה זה כל מה שיש. 

זה עוזר להבין, שיש דברים שיש לי עליהם שליטה. אז אני כותבת. אני אומרת, בוכה, צוחקת, גודלת על הספה כי לפעמים, לעזור לעצמנו זה כל מה שיש.

רק כשאמרת לי שזה לא יקרה ביננו הייתי מוכנה לאנאלי.

לא נורמלי, איך שאני עובדת

מוכנה רק כשהדלת נסגרת,

אני משוחררת.

סוף כל סוף.

זה רק אני והזין שלך,

אין רגש, יש סיגריה 

יש הררכיה ביני לבינך.

נדמה כאילו כל הזמן הזה,

היית אותו אחד שאמרתי שיסובב אותי על אצבע קטנה.

דברים לא צפויים קורים

מסיבות צפויות.

זה הכי הגיוני שאין היגיון

יש חוקים וחופשות

וגם דיכאון.

אין שלמות וזה מושלם

אם היו פנים סימטריות

לא הייתי בת אדם.

ופחד כבר קיים. שנים.

אף על פי שאין פה נמרים

לא צריך.

ילדה טובה מבית רע,

יודעת לרצות טוב

שוכחת מבחירה

את עצמי בפינה

כלבה אמינה

טובה מידי בשביל כל אחד

ילדות טובות מבית רע

נשארות לבד.

קשה לי להבין לגמרי לבד
איך אני אמורה למצא את האחד
אולי אלו בעצם סיפורי אגדות מן העבר
שאין להן זמן וגם לא הגיון
וגם לא את יום המחר

סיפורי פנטזיה על גבר שיציל נערה ממצוקה
ויקח אותה אל ביתו היפה בארץ רחוקה
מכל מיני אכזבות ובעיות שתשאיר מאחור
כל מיני דברים שמעכשיו לא תצטרך לזכור
כל מיני כלים שלא תצטרך לשבור

ואם אלו אגדות ובאמת אני הכל
הנסיכה והסוס והאביר הגדול
לאיפה אציל את עצמי אם אין שום ממלכה?
כשאמא הצילה את עצמה לאן היא ברחה?

היה מדהים

כל כך מודה על כך שיש לי חברים קרובים כל כך ומדהימים.

האם אני בדאון? כן.

האם אני אתן לזה להשתלט? לא.

יאללה קולולו גדלתי בשנה

אני גרה לבד. תקופה הקורונה. אפשר לדמיין.

למען האמת, שזה בעיקר מה שאני עושה.

מפנטזת.

ופינטזתי שתשבור אותי.

פינטזתי על הפחד המחרמן שלפעמים משתק אותי

אבל לפעמים גורם לי לעשות דברים משוגעים

לברוח ולחכות לקץ שבו תמצא אותי

ותשבור.

אני לא אוהבת להשבר. לא בגלל שזה כואב.

פשוט,

תמיד חשבתי על מה שיוצא החוצה.

הרי אני כלי.

להמון רגשות בגוונים שונים.

ואם תשבור אותי הרי, הם יצאו מן הסדקים.

והם נשפכים כמו חול

לכל הכיוונים

הלוואי ואבכה ואז החול יהפוך לבוץ ויצא לאט יותר.