שעת לילה

כשאני חרמנית

אני לא מרוכזת

אני רוצה אותך קשה

אני רוצה אותך בתוכי

אני רוצה שתכאיב לי

אני רוצה שתשפיל

שתגמור

שתגמיר

שתיצור

לי מפלצת

אוכלת

כל

אני אלוהים

אני כל יכול-

אה...אה אה!

וכשאני גומרת

המחשבה מתבהרת

ושוב מאוננת

ושוב מתבהרת

ושוב מפוקסת

בדרך כלל גם נעלמת.

מבולבלת מכל הדברים שרציתי

כשרציתי.

מרגישה מגוכחת

אבל האמת, שהפעם אני רוצה יותר מכל להיות השפחה המלוכלכת שלך.

פתיחות מפוחדת

זה לשחות בשלווה

סביב אש מתפרצת.

לפתוח רגליים

לפקוח עיניים

לפתוח דלתות

שהיו סגורות בינתיים.

פתיחות מפותחת

זה כשאני סומכת עליך

שתפתח לי את התחת.

שתפרוץ מחסומים

שתפתח מיקומים

שתפתח נושאים

שהיו סגורים שנים.

ופתיחות נכונה

זה כשאני מוכנה

לעשות

את כל הדברים שרציתי 

לעשות

ובכל זאת, אחשוב עליהם עוד קצת.

הייתי חולה מיום שלישי, בסדר.

מפספסת את כל הכיף שבעולם והולכת לאמא, מטפלת בעצמי כמו שצריך, שותה את כל התה שבעולם, אקמול צינון, הכל כמו שצריך. בטוחה שזהו, אני רגל אחת בחוץ.

חוזרת לדירה, הכל סבבה. הגרון עדיין כואב ולוקחת יום חופש נוסף מהעבודה ליתר ביטחון.

מניחה את הראש על הכרית וצצים כאבי אוזן של הלייף. כאילו, באמת????

קיצר, צריכה בדחיפות משככי כאבים לוריד.

את המכשפה טובה.

והשדים שבראש לא מבינים את זה, נולדת להפיץ טוב, להביט בעיניים גדולות על העולם ולהכנס ללבבות אנשים.

את מכשפה טובה.

והם ניזונים בכלל ממאגיה שחורה. מהשקרים הכואבים וממכשפות טובות.

ואת מכשפה טובה.

והם העלו אותך על המוקד, והלהבה שורפת והפחד צורב והחרדה צורחת.

ואת,שוכחת.

שמחר בבוקר,

את תיוולדי שוב מן העפר.

*מוקדש למישהי יקרה לליבי. 

בנימה זאת, הדירה מתחילה להרגיש יותר ויותר כמו בית ואני מתחילה להרגיש שיש סיכוי שאוכל להפוך אותה לארמון שאני רוצה.

עברתי היום לדירה החדשה, קצת פחות אופטימית בנוגע לזה האמת.

זאת היתה מאורת רווקים מזוהמת ומגעילה לפני שבאתי וזה הזוי כמה היה קשה לנקות דירת חדר. 

הייתי אמורה להעביר את כל החפצים עם החבר הכי טוב שלי אבל הוא נרדם ואני תקועה בלי בגדים, בלי מצעים ובלי שמיכה ואני באמת שונאת להתמסכן אבל כאילו, באמת שאני מרגישה די זבלית כרגע.

אז אני חוששת, קר לי ואני הכי לבד שיש, מכל בחינה.

לילה ראשון פה. מעבר ראשון מהבית של אמא ואני לא יודעת איך להפוך את המקום הזה ממבצר נטוש לארמון הביתי שלי.

ימים כאלה שבהם אני מוכנה להקשיב רק לגוף שלי.

הישרדות.

אז אני מקשיבה לקצב הלב, אני משחררת את עצמי למען יצר יותר קדום ואישכשהו, זה הגיוני לחלוטין.

באתי בהתחלה לרשום שזה היה יום קשה וכמה הכל מתפרק או התפרק לפחות אבל זהו, שלא. החיים פשוט קורים וצצות בעיות קושי הוא חלק בלתי נפרד וכמעט באלי לאחל, שלא יעבור לעולם.

תוכנתנו ככה;

להיות תחת לחץ

כדי שבסוף נוכל לנשום.

*תוצר מוזר אחרי קצת תרפיה באומנות עם עצמי

רוצה חיבוקים ואהבה, רוצה קצת שקט מתחת לשמיכה. רוצה לשתוק כל היום.

מאחלת לכולם יום טוב ולעצמי יום יותר טוב.

פעם ראשונה מזה הרבה זמן

גם אם זה היה רק לחמש דקות, אולי יותר אולי פחות אבל הלב דהר והקופסה נפתחה והשתחררו ממנה כל הדברים ששכחתי שאהבתי.

תחושה של פחד מחרמן, כאב, רצון להתמסר 

בתקווה יהיה יותר גרוע פעם הבאה :)

זה שמישהו יפרק אותי על המיטה, על הספה, על הרצפה ועל השיש במטבח במשך יממה. אבל לא לחוצה בנוגע לזה, די בטוחה שזה יקרה מתישהו. 

בכל אופן, שנה טובה ויפה לכולם. שתעברו כל יום חדש בקטע טוב, תמלאו אותו בדברים יפים ואל תפחדו להכשל או לא למצות את עצמכם, תלמדו מכל מה שבא ליד.

 ⁦❤️⁩

לא מצאתי מישהו שבאמת יכיל אותי, אז אני עושה את זה בעצמי.מה שמצחיק זה שאת כבר עושה את זה לבד, אז את לא באמת מפנה מקום לאחרים.

האם זאת אהבה עצמית או מגננה?