לא. זה פוסט רציני לגמרי.
באמת שכן. אני רוצה לספר מה אני רוצה אבל כל מילה שנכתבת מבעירה אותי למטה וגל חום משתק אותי. אז אני נאנחת...
לא. זה פוסט רציני לגמרי. באמת, הכי רציני שלי. יצא לי לחשוב הרבה זמן, לא תגידו שבוע, חודש- אלא יותר משנה על מה שאני רוצה.
זה התחיל בכלום, לא רציתי כלום. אפילו לא נשיקה. כשאני חושבת על זה ללמוד לומר לא היה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי, למדתי להשתחרר מהרצון לרצות אחרים והתחלתי ללמוד לרצות את עצמי. מה אפשר לומר? כשאני אומרת לא לאחרים, אני אומרת כן לעצמי. למדתי להרגיש בנוח תחת העור שנולדתי לתוכו, למדתי להביט בעצמי ולבחור מי אני בלי לשאול אחרים מה הם חושבים.
בקיצור, אמרתי הרבה ''לא'' בשנה האחרונה, משם, הצלחתי להתחיל לומר בשלבים מה כן. קצת כן פה וקצת כן שם ולאט לאט מהחורבות של המיניות שלי נוצרה ''לילה'' החדשה, או הישנה? המחודשת? הברורה יותר? אני מבינה דברים עכשיו, אני בוגרת! חח. אבל ברצינות שניה, אני באמת מבינה יותר דברים עכשיו. היו כל כך הרבה דברים שביטלתי בנוגע למיניות ולנטייה הבדסמית, בעיקר מתוך שנאה עצמית וחוסר הבנה מוחלטת של מה זה אומר כי מה זה בכלל אומר? עזבו, מה זה אומר בשבילי? ושוב גל חום ושוב נאנחת...
כן, מה אני אעשה? זה מסמל את כל החסכים והם גורמים לי להרגיש שהכל בוער מבפנים, על אש קטנה, גלים של צמרמורת. אני לוקחת דברים לאט, גם את הפוסט הזה...
אני מניחה שאת התשוקות והרצונות שלי אשמור לפוסט הבא, כי כבר חם לי מידי. 🖤