קבועה באופן זמני

חלב חמוץ

גשם הזלעפות שירד בחוץ היה מטורף. כאילו אלוהים החליט לסגור אתו חשבון אישי.
מסכן.. גם לי יש חשבון אישי לסגור אתו. אבל לא היה לי פנאי לרחם עליו.
הוא נקש בדלת. דפיקה קלושה. כמעט לא נוכחת, הוא לא ידע שהוא בכלל לא צריך לנקוש. יש לי חוש שביעי להרגיש כשמישהו עומד מאחורי דלת הכניסה שלי.
החוש השישי, אגב, הייתה האינטואיציה לדעת בדיוק מתי הוא לא כנה איתי.
פתחתי לו את הדלת, הוא כרע על 6 וחיכה, ידע שבבית של המלכה לא מסתובבים בלי רצועה. ונכנס כמו כלב רטוב שחזר מסיבוב פיפי-קקי במדשאה מטונפת.
למרות הקור העז הוא הזיע ולזיעה שלו היה ריח חמוץ, היה זה ריח של פחד. נשמתי עמוק וידעתי שהוא בשליטה מלאה.
הוא זחל אל הסלון, משפיל את ראשו אל הרצפה ומחכה.

הכל התחיל בטעות הקטנה שלו לפני יומיים.
בשעה 21:00, סופו של יום עמוס, ניגשתי להכין את כוס הקפה שלי, כוס קפה מבורכת ליום שכזה. אבל שקית החלב הריקה סירבה לתת לי את מבוקשתי.
שלחתי לכלב הודעה, שיצא מביתו לקנות חלב ושלא ישכח לבדוק את התאריך, יניח אותו ליד הדלת שלי ויסמס לאחר שהוא ביצע את המשימה.
יאמר לזכותו שהמשימה בוצעה תוך פחות משעה וקרטון לבן בשקית צהובה של "ילו" חיכתה לי ליד הדלת.
"ביצעתי את מה שהמלכה ביקשה, קרטון החלב מחכה ליד הדלת".
שמחתי וכבר חישבתי לי בראש (או בפה) את הרגע המיוחל הזה של טעם הקפה המר הכל כך אהוב עלי.
חתיכות לבנות צפו בקפה שלי וריח עז של חלב חמוץ עלה באפי. תאריך אחרון לשימוש על קרטון החלב עבר לפני 3 ימים.

התמלאתי זעם. דביל! מטומטם! הלך לקנות חלב ולא בדק את תאריך התוקף שלו. לא רק שנאלצתי לחכות שעה שלמה עד שהוא ביצע את המשימה עכשיו גם קפה אין. אם הוא היה לידי באותו הרגע יש סיכוי מאוד גדול שהוא היה נאלץ לשתות את הקפה הארורה הזה.
ביקשתי מהשכן מעט חלב ונשבעתי לעצמי , שחתיכת שיעור ,האפס הזה בטוח יצטרך ללמוד פה.

ועכשיו הוא על רצפת הסלון הקרה שלי, ערום כביום היוולדו, קשור ברצועת הכלב שהידקתי אל הרצפה בעקב הנעל שלי שוב ושוב בכל פעם שהוא ניסה להרים את ראשו.
"סליחה המלכה זה לא יקרה שוב המלכה" הוא התחנן. ברור שזה לא יקרה שוב, דביל, כי מעכשיו בכל פעם שתעבור בסופר ליד המקרר של שקיות החלב תזכור כמה כאב לך ואיזו עוגמת נפש גרמת למלכה.
"בגלל שהתאמצת ויצאת מהבית לקנות חלב תהיה לך הזכות לבחור בין 2 עונשים. אבל עונש אתה תקבל"
משכתי את רצועת הקולר למעלה והכרחתי אותו להרים את ראשו. קירבתי את ראשי סמוך לשלו והבטתי הישר בתוך עיניו. "תסתכל לי בעיניים" הצמדתי את המצח שלי לשלו.
"הצלפה או אכילה מהרצפה?" שאלתי אותו והמשכתי להביט לתוך אישוני עיניו. איזה עולם מרתק יש שם. אם מביטים מספיק זמן לתוך עיניו של מישהו אפשר לשכוח שמאחורי העולם הזה נמצא בכלל בנאדם. כל כך הרבה דלתות סגורות. (מסוכן אגב, אפשר להתאהב ככה)
"הצלפה המלכה, בבקשה" הוא אמר והשפיל את פלג גופו העליון קדימה. מחכה ללמוד את הלקח. כנוע וצייתן.
הסתובבתי סביבו, מביטה עליו מלמעלה, כמה החמיא לו המראה הזה. הלוך ושוב, בודקת איזה מקום הכי מזמין אותי היום להצלפה. כמעט תמיד התחת המוצק שלו הכריע את ההתלבטות.
הוא היה שחום, מוצק וחלק. אהבתי את התחת הזה, הוא ידע זאת, וזה לא שיחק לטובתו כי לא עצרתי מעצמי להשתמש מספר פעמים בעונש הזה ולראות בהנאה איך שריריו מתכווצים שוב ושוב לאחר מגעו של השוט.

הוא לא הוציא הגה, לא היה צורך במחסום לפה. הסימנים האדומים קישטו את עורו ויצרו ציור מהפנט , אהבתי להעביר את אצבעותי לאורכם וללטף; לעצום עיניים ולדמיין אותן כאילו היו טיפות מים.
טיפה גדולה,דביקה ושקופה נחה לה בקצה איברו הזקור. קשה כל כך וחם.
הוא לא נגע בעצמו. ידע את הכללים.
אספתי את הטיפה באצבע שלי וקירבתי אותה אל פיו. הוא ליקק אותה.
'איזה טעם יש לזה?' שאלתי אותו
'מלוח המלכה' ענה לי.
תשובה שגויה. מכת שוט. התכווצות והנאה
'איזה טעם יש לזה?'שאלתי שוב
'אני לא יודע המלכה'
תשובה שגויה. משכתי את ראשו למעלה בעזרת רצועת הקולר. קירבתי שוב את ראשי לראשו. מצח נוגע במצב. הבטתי לתוך עיניו . הוא לא השפיל אותן. הביט בי וכל דלתות נפשו פתוחות לרווחה
'אני אשאל פעם אחרונה. איזה טעם יש לזה?' שאלתי שוב ואחזתי את סנטרו בידי. מהדקת מעט .
'של חלב חמוץ מלכתי' הפעם הוא השכיל להבין.
תשובה מדויקת. כל הכבוד.
הרפתי מאחיזת הרצועה וקירבתי את שפתי לשלו. ליקקתי אותן והתענגתי עליהן כאילו הן היו טיפות חלב מתוק. לא חמוץ כלל אגב..