המשפט הזה מלווה אותי ברוב החיים הבוגרים שלי. הוא אפילו סוג של מוטו לחיים מבחינתי.
שהייתי נער טחנתי את כל ספרי המדע הפופולרי: תורת הכאוס, תאורייות מיתרים, הגן האנוכי, אבולוציה, ביולוגיה וכל מה שעזר לי להבין איך דברים עובדים. מעל זה נמצאת העובדה שאני אוהב לחקור כל דבר ולהבין איך ולמה. והנה לכם מתכון לחיים רציונאליים עד כאב.
לאפקט הזה יש 2 צדדים:
מצד אחד - שוב דבר לא באמת חשוב מבחינתי , הכל נכנס לפרופורציה. הדבר עזר לי להתמודד עם קשיים שונים ומשונים, עם פרוייקטי ענק, עם משברים נפשיים קטנים שהיו פה ושם - הכל מתגמד, הכל חרטא, אנחנו בסך הכל פאקינג גרגיר אבק זמני, יריקה בטיים ליין של הייקום, שום דבר שקורה פה לא באמת משנה. אנחנו בסך הכל ערימת תאים עם חוקיות שכל התפקיד שלה הוא לשרוד ולהשתכפל, ללא מטרה אמיתית נראית לעין.
(מחשבה שיכולה לגרום לאנשים מסויימים לאבד את זה....או לחזור בתשובה)
ואם להיות קיצוני - גם מוות לא מרגש אותי - אנחנו מוקפים במוות, בכל צעד שאנחנו צועדים ברחוב אנחנו הורגים אלפי ייצורים זעירים מתחת לרגליים שלנו, כל היום מתים אנשים סביבנו ומתישהו זה גם יגיע אלינו ולסובבים אותנו. כן , זה עצוב, אבל זה הפאקינג חיים.
מצד שני - קשה לי להנות מהדברים הקטנים, קחו אותי למסעדת 18 כוכבי משלין או תנו לי פיתה עם שוקולד השחר - אני אהנה מהם אותו דבר בדיוק, ואולי אפילו אהנה יותר מהפיתה, כי מבחינתי יש קסם בלהנות מהדברים הפשוטים.
שימו אותי במלון 24 כוכבים עם משרתים שחופנים לי את הביצים בכל מקום שאלך, או שימו אותי בגסט האוס מטונף עם 20 איש בחדר ושירותים משותפים - אני אהנה יותר בגסט האוס - כי שם יהיו לי אינטראקטציות אנושיות ואאסוף חוויות - שזה מה שבאמת משנה פה.
אבל אני לפעמים מקנא באנשים שמצליחים להנות מהדברים הקטנים - שללכת למסעדה טובה גורמת להם להתרגשות אמיתית, או מאנשים שיודעים לקחת דברים ברצינות רבה......מדי (דבר שמביא לי עצבים על אנשים בסופו של דבר).
