|
|
|
יש לי טינה אלייך, לא בגללך, בגללי.
יש לי טינה אלייך, לא כי עשית משהו, אלא כי אני לא ראיתי מה שצריך להיעשות.
יש לי טינה אלייך, לא כי הטעת אותי, אלא כי לא מצאתי את הדרך הנכונה אלייך.
יש לי טינה אלייך, לא כי לא נפתחת לפניי, אלא כי לא הצלחתי לגרום לך להפתח.
יש לי טינה אלייך, לא כי לא היית עמוקה, אלא כי לא הדלקתי פנס כדי לראות את העומק.
יש לי טינה אליי/ך
מרגיש לי שיש מגיפה שקטה שמתסובבת לנו בין הרגליים, מגיפה שגורמת לכולנו להיות חולים בלי לדעת את זה, מגיפה פסיכולוגית.
למגיפה הזו אפשר לקרוא "המרדף אל האושר". כל הזמן אומרים לנו "העיקר להיות מאושר", כל גורו בשקל מנסה ללמד אותנו את הדרך אל האושר, כל אחד מאיתנו משקיע את כל כוחו ב"להיות מאושר".
אבל נראה לי שהמרדף הזה עושה את ההיפך לחלקינו.
הרי זה לא הגיוני באמת להיות כל הזמן מאושר. יש רגעים של אושר, יש אפילו רגעים של אושר עילאי, אבל כל הזמן? זה לא הגיוני פסיכולוגית.
אבל רגע...אני לא מרגיש מאושר כרגע? משהו לא בסדר איתי!
אחרים נראים מאושרים ואני מרגיש פשוט סתם, קצת אפרורי וחסר משמעות? אני דפוק!
והנה נכנסים למעגל הקסמים הידוע לשמצה. המעגל שמכניס אנשים לדכאון או למחשבות טורדניות שמשהו לא בסדר איתם.
הרי החיים הם ברובם דיי ....ואני אהיה מעודן , ריקים? חסרי משמעות אמיתית? אפורים? ולרגעים הם אפילו חרא אמיתי. שלא לדבר על אנשים חסרי מזל שהחיים שלהם באמת שרשרת של טעויות וצרות.
אם נסתכל על דורות אחורה, שהחיים שלהם באמת היו הרבה יותר חרא משלנו, נראה שהתפיסה שלהם לגבי המציאות הרבה יותר מאוזנת. הם לא בוכים על החרא שהם עברו כי אלו פשוט החיים, זו המציאות בלי הפילטרים והחיוכים המזוייפים.
אז למה לא ללמד אותנו לקבל את החרא? לקבל את ה"פשטות"? לקבל את זה שזה בסדר להרגיש מאושר מדי פעם, אבל בד"כ , ביום יום - אין הרבה מה לכתוב הביתה.
אם נצליח לקבל את החרא באהבה ונבין שזה חלק מהחיים האמיתיים - נוכל באמת להיות מאושרים...רגע, בעצם לא להיות מאושרים, נוכל באמת להעביר את החיים בסבבה ובעיקר - בצורה מאוזנת.
לחיי החיים!
לקח לי קצת זמן אבל הבנתי מה הייתה הטעות שלי,
הבנתי למה היא החליקה לי בין האצבעות.
הייתי צריך לזיין אותה על ההתחלה במקום לזיין בשכל כל כך הרבה זמן.
המשפט הנדוש הזה שאומר הכל ולא כלום, מתאים להיות bumper sticker, אבל כל פעם שאני מתעמק בו, הוא מדבר אליי בכל הרבדים (ואז אני מגעיל את עצמי שמשפט כזה דביק מדבר אליי... )
ברובד הביולוגי - כל 10 שנים אין אף תא בגוף שלנו שהיה קיים לפני 10 שנים (אולי תאי עצב, לא יודע)
ברובד הנפשי -החיים מזמנים לנו פאזות שונות, הנפש משתנה, מתבגרת, לומדת, מתכווננת ומתדייקת....או לפחות זו המטרה, ואני מתיימר לחשוב שאני מצליח בצעדים קטנים להמשיך ולפתח את הנפש כל תקופה עוד צעד קדימה.
ברובד המקצועי - אמנם אני יכול להעריך אנשים שעושים את אותה העבודה 40 שנה ומרגישים שזה מקומם, אבל איך אפשר באמת לעשות משהו כל כך הרבה זמן בלי להתעמק בו עוד ועוד ועוד, וההתעמקות גוררת התפתחות, התרחבות, הזדמנויות ו.... שינויים.
יש אנשים שאני משער ששינויים מאוד קשים להם, אולי בגלל תחושת האובדן, אולי אפילו מרגישים שהם מאבדים את עצמם אם פתאום משנים כיוון חשיבה על משהו שהתרגלנו לחשוב עליו בפרספקטיבה מסוימת הרבה שנים, אבל (לדעתי) מי שלא מוכן לקבל את השינוי, סופו להתקע.
וכל השינויים האלו, שהם בעצם אבולוציה של עצמינו ועם עצמינו ביחס לסביבה, משאירים אותנו מחוברים לסביבה המשתנה, ולחיים הדינמיים ומשאירים אותנו בריאים ופשוט.. עצמינו.
נתראה בפאזה הבאה.
יש לי מתנחלים מבוצרים על הגגות במוח.
כשמגיע רגע ההתנתקות, הם מבינים שהקרב אבוד, הם בכל זאת רציונאלים, אבל עדיין מרגישים צורך להתנגד ולנסות להעביר את התחשוה שלהם שזה נכון שהם יהיו שם, שהם פה למטרות טובות.
החיילים מנסים לפנות אותם.
שני הצדדים לא באמת אויבים, כל אחד מביע עמדה, כל אחד מושך לכיוון הנגדי.
אין להם ברירה אלא להראות התנגדות, לזרוק אבנים קטנות , קצת שמן על הסולמות כדי להקשות, קצת מנסים לדבר אל הלב וההיגיון של החיילים.
לא משהו אלים מדי, בעיקר כדי להביע עמדה.
ככל שעובר הזמן , המתנחלים מתרככים, הם יודעים שבסוף הם יתפנו, הם לא טפשים, אז הם מראים רק ארומה של התנגדות ולאט לאט הם נוזלים למטה מהגגות ומתפנים.
אבל יש להם תחושה שהם לא התפנו ללא מאבק ותוך כדי שהם העבירו את המסר.....
ואז אני מצליח לשחרר אותה מראש.
אני לא אומר "נקבות" עם כוונת השפלה או הקטנה, הכוונה היא לכך שאנחנו, כמו כל מין בטבע, מחולקים לנקבות וזכרים, וכמו כל מין בטבע, אנחנו מונעים ע"י האינסטינקטים הבסיסיים שלנו. מעל האינסטינקטים הללו יש לנו עוד כמה שכבות של מודעות, מוסר, נורמות וכו וכו.
ומה אחד האינסטינקטים הכי בסיסיים של כל נקבה בטבע בכל הנוגע לזכרים?
למצוא זכר שישרה עליה תחושת בטחון, ומי הוא הזכר שמשרה תחושת בטחון?
בד"כ זה הזכר שמפגין אסרטיביות ונותן תחושה של fixer, אחד שיכול להתמודד עם כל מצב.
אצל חיות זה בדכ בא לידי ביטוי בהפגנת כוח פיסי, קרבות עם זכרים אחרים, בעולם הציפורים יש כל מני מפגני ראווה והשווצה של "תראי איזה קן יפה בניתי" ויש עוד המון דוגמאות מעניינות,
אצל בני אדם העניין בא לידי ביטוי גם בכוח פיסי, גם באינטליגנציה ואפילו חוש הומור מדליק "נקבות" כי חוש הומור הרבה פעמים מעיד על אינטליגנציה.. וכן.. גם כסף משרה בטחון.
אבל יש קאץ'!! .... הבעיה היא שיש קו דק מאוד בין זכר אסרטיבי, שיודע להשיג את מה שהוא רוצה, (תוך כדי מתן כבוד וראיית התמונה המלאה)
לבין ס ת ם מ נ י י א ק!
אז נשים....תהיו ערניות! :)
(כל הנאמר לע"ל אינו עובדה מדעית, נאמר מתוך התפלצפות עצמית, תאוריות שהתגבשו בשירותים ותובנות חסרות כל ביסוס)
לעמוד בפקקים של סוף היום על איילון/כביש 4 מרגיש בזמן האחרון כמו עמידה בשלשות במסדר. 3 נתיבים זוחלים והרס"רים מסתובבים בין השורות ודואגים שכולם יהיו חיילים טובים.
הרס"רים אלו יחידת האופנוענים של משטרת התנועה שמפטרלים בין המכוניות, מגיחים אליהן מהאיזור המת מאחורה, כמו מטוס קרב שדואג שלא יראו אותו ברד"ר, ומביטים במבט חודר לתוך השמשות כדי לוודא שאף אחד לא מתעסק בפלאפון שלו.
זה מכניס לחץ למערכת ,כל נגיעה ברדיו ,לעשות זום בווייז, להעיף מבט בהודעה שקופצת נעשה תוך כדי מבטים לכל הצדדים כדי שהנשרים לא יראו.
שלא לדבר על ניצול זמן הנסיעה כדי לסגור פינות בעבודה/בבית. זה הזמן הכי טוב לסגור פינות, ואני הראשון שמרגיש את הצורך הזה. אבל בזמן האחרון החלטתי שאני מתמסר לעניין, שאני חייל טוב.
הזמן הזה בפקקים הוא הזמן היחיד ביום שנשאר לנו, כבני אדם, פשוט לשבת ולחשוב. איזה עוד זמן יש לנו במהלך היום שנותן לנו את האפשרות לשבת ולחשוב? בכל סיטואציה אחרת, כשלרגע אין לנו איפה למקד את התודעה שלנו, אני רצים לפלאפון או רצים לסגור פינה. התודעה ממוקדמת מטרה תמיד!
זה מונע מאיתנו את הדבר הכי בסיסי שבני האדם צריכים לעשות, או כמו שלואי סי.קיי אמר - להיות בן אדם זה פשוט לשבת ולחשוב. יכולת שאני מרגיש שהרבה מאיתנו איבדו.
כשהתודעה לא ממוקדת מטרה כמו בשאר היום, שנותנים לתודעה להתפזר לכל כיוון, זה הזמן שהמוח מבריק, מגיעים לתובנות ועולים הרעיונות, זה הזמן שפתאום צצה לה במוח שיחה משלשום ומבינים יותר לעומק את הסאבטקסט שהיה שם.
אני מאמץ את העניין, מלמד את עצמי מחדש פשוט לשבת ולחשוב.
והנה הגאון :
מעשה בכובסת שמה גילה,
שמרחה את הפות בונילה.
נאסף שם המון,
ללקק ולטעום,
כולל פיל, גור כלבים וגורילה.
מהתמונה הזו.....לא יודע למה....
אומרים שעבור כל אחד מאיתנו הפרשנות של המציאות, של החיים, של אירוע מסויים - היא המציאות מבחינתינו.
כל מילה שנאמרת אלינו ועלינו, כל סיטואציה שאנחנו נמצאים בתוכה, עוברת אצלינו במוח פרשנות רש"י, אנחנו משפריצים עליה את כל התת מודע והשריטות שלנו - והעיסה שיוצאת בצד השני היא המציאות שלנו כמו שאנחנו תופסים אותה.
מה שאומר שעבור כל בן אדם המציאות היא אחרת. אז מה זה אומר בעצם? שיש פה אינסוף מציאויות שחיות במקביל? ממש כמו התאוריות על ייקומים מקבילים?
האם בכל זאת יש מציאות אחת, אמיתית וחסרת יכולת הפרכה שכולנו מקרקרים סביבה ורק חלקינו באמת נוגעים בה?
רוב האנשים חושבים שהמציאות שלהם היא האמיתית ומוכנים להגן עליה , ע"ע קנאים, מלחמות ובאופן כללי כל החרא שהולך בעולם הזה.
ואם מסתכלים על זה במיקרו - כל וויכוח בין בני אדם נובע הרבה פעמים כי כל אחד חיי במציאות אחרת, התנגשות של מציאויות. כמו 2 חייזרים שכל אחד מגיע מגלקסיה אחרת.
זה למה כל כך קשה להגיע להחלטות בין הרבה אנשים במקרים רבים. במיוחד במדינה כמו שלנו שמורכבת מתרבויות ומציאויות שהגיעו מכל העולם. כל אחד עם עולם האסוציאציות שלו, התרבות שלו, תרבות הוויכוח שלו וכו וכו.
מה אני בעצם מנסה להגיד?
לא יודע, אבל זו נקודה למחשבה בכל פעם שתפגשו בן אדם אחר ויותר חשוב - כל פעם שתרגישו צורך עז להיות שיפוטי כלפי בן אדם אחר.
טוב, הכבדתי....Take it easy :-)
