|
|
|
אני חושב שהשינוי אצלי הגיע:
כשהפסקתי להגביר קצב הליכה, אפילו עד כדי ריצה קלה, כשנתנו לי לעבור במעבר חצייה.
כשהפסקתי לזוז הצידה בהליכה ברחוב כשמישהו הלך מולי לקראתי.
כשהפסקתי לראות אנשים בעלי סמכות כעליונים ממני.
כבר שנתיים שאנחנו
מתכתבים
מפנטזים
מעלים רעיונות
זוממים מזימות
אבל כשאנחנו נפגשים - הכל נשכח ומתמוסס ואנחנו הופכים לגוש שאי אפשר להפריד ולהפריך.
כבר שנתיים שאנחנו
מתפלצפים
תוהים
מתעצבנים על העולם
ורואים כל כך דומה ביננו
וכשאנחנו נפגשים - השדה החשמלי ביננו מתאחד והעולם נעלם (חוץ מזימזום טלפון פה ושם)
כבר שנתיים שאנחנו
מיתחזרים על סקס
מזדיינים במקומות מפוקפקים
בשירותים
בחניונים נטושים
בפרדסים קוצניים
אבל בכל מקום אנחנו מצליחים להוציא את המקסימום ועוד
כבר שנתיים שאנחנו
מקנאים
בוחנים כל אחד את עצמו מול השני
מאבדים בטחון מדי פעם
אבל בשיחה - מרגישים בנוח לשתף הכל! ופותרים הכל!
כבר שנתיים שאנחנו
מתחבקים
מתנשקים
נוגסים
מלקקים
מתלבקים
ומתקרנפים
ותמיד זה מרגיש שזה לא מספיק.
כבר שנתיים שאת חלק מהחיים שלי.
כבר שנתיים שמרגישים כאילו רק אתמול הכרנו וכאילו אנחנו צריכים עוד שנתיים רק כדי להצליח למלא את כל התוכניות שלנו.
מזל טוב!
מה יש בסטירה שכל כך מושך?
התחבטתי בשאלה הזו כמה פעמים.
זה לא שאני איזה שולט עכזר ואלים שאוהב לחלק סטירות.
אבל בפעמים שכן.
נראה לי שהצלחתי לזקק לעצמי מה כל כך מושך אותי בזה.
באותו הרגע,
ממש לחלקיק שנייה,
ממש רגע לפני שהפרצוף מקבל עליו את הבעת ההפתעה,
הפרצוף מאבד כל מסיכה, כל פוזה, כל שריר שמוחזק כחלק מהמימיקה הכללית,
הכל פשוט נעלם בבת אחת.
ובאותו חלקיק שנייה חווים את הבעת הפנים הכי אמיתית שיכולה להיות.
ממש רגע קטן של אמת מזוקקת.
ואמת זה מדליק.
רוב האנשים סביבי נוהגים להביע דיעות עם סימני קריאה בסוף.
לפעמים סימן קריאה אחד,
לפעמים מלא.
ולפעמים סימן קריאה+סימן שאלה, כשהם שיפוטיים לגבי דיעות אחרות.
לא מדבר רק על דיעות פוליטיות. דעות לגבי כל דבר. מרמת האטום עד רמת האלוהים (יש האומרים שאלוהים נמצא באטום...כי שם זה הלא מוסבר).
מצד אחד, כל הכבוד על הבטחון העצמי.
אבל מצד שני, נו באמת?? אף אחד לא יודע מה באמת הולך פה. מרמת האטום עד רמת האלוהים.
מרמת - מהלכים פוליטיים שמהולים בכל הטריקים של שליטה בדעת קהל, עד רמת - איך זה שהטבע כזה פאקינג חכם.
כשיש כל כך הרבה פרמטרים לשכלל, כל כך הרבה כוחות לכל הכיוונים, כשכדי להביע עמדה עם סימן קריאה, צריך להיות בקיא לעומק בנושא.
מעטים הם הפעמים שאני מצליח להביע דיעה עם סימני קריאה.
בשאר הפעמים הן עם מלא סימני שאלה. וכל מני חצים שיוצרים תרשים זרימה של מלא סיבות תוצאות שיכולות להגיע לאותה התוצאה.
לא רואה דרך אחרת
תמיד היה לי אישיו עם זה. לא באופן מודע.
במפגש עם אנשים, בהליכה ברחוב. כשמישהו חולף עליי ממול ואפילו עם אנשים קרובים תוך כדי שיחה.
אולי זה עניין חייתי. להסתכל בעיניים זו אמירה, לפעמים זו אפילו התרסה.
תנסו להסתכל לקוף בעיניים - הוא יגיב.
חתולים לא מסתכלים ישירות בעיניים אלא אם כן הם סומכים עליכם (ככה אומרים).
אולי להישיר מבט, ולהבין שמישהו כרגע מסתכל ואולי אפילו רואה אותך, הרגע פתאום הופך ליותר אמיתי, יותר תודעה של פה ועכשיו ופחות לשוטט במחשבות ולנהל דיאלוג מתוך המוח ולא מתוך העיניים.
אבל כשהיא נעולה מתחתיי.
ואפילו עוד יותר שהיא מעליי.
אני מכריח את עצמי.
לא תמיד מצליח
כי קורה כל כך הרבה במוח שכיף להיות שם.
אבל אני מתאפס, כי אני כן רוצה לומר אמירה
אני מחפש את התגובה (ואת הגניחה)
רוצה שהיא תסמוך עליי
וזה פשוט פה ועכשיו ובעיקר , אמיתי.
שיש לך גורה שבשבילה זרע זה אחד מאבות המזון
זרע זה ה-happy meal שלה
כנראה שאין ברירה, תצטרך להתחיל ליישם "כלכלת זרע"
האינטרס המובהק שלי הוא לראות אותה מקשקשת בזנב על בטן מלאה.
אז אני לא יכול ליפול לכל גחמה חרמנית בשעת ערב מאוחרת.
התחלתי להתאפק מלאונן.....כמה שאפשר.
רגע מה , היא זו ששולטת לי על הגמירות? WTF?!
הדינמיקה שלנו לא כוללת את הצד הזה בכלל וגם אם כן, זה היה אמור להיות הפוך. לא? לפי חוקי הפורמט.
הפורמט מעולם לא היה שם בשבילנו, המשבצת היא אמורפית בצבעי סגול נצנצים, ולמצוא דרכים שונות להזין אותה, גם אם זה לא לפי "חוקי המשחק" זה בדיוק מה שאנחנו אוהבים.
אמהמה -לפעמים המצב קשה, הביצים מבעבעות ואני נזכר במדריך בספארי בדרום אפריקה אומר משהו על זה שיש חיות שמאוננות כי חייבים לחדש את הזרע,
זה תהליך הכרחי.....הכרחי... (וכן, יש לי סירטון של פיל מאונן שהוא זה שהצית את ההסבר שלו, זה מענין).
במקרים כאלו נוקטים בשיטת השפריץ הקטן.
מגיעים ממש לקצה ועוצרים. אלו שהצליחו לברוח, מזנקים אל התהום בשפריץ קטן ויחיד...שאחריו הלחץ יורד ואני מרגיש גיבור.
וכשלא נפגשים הרבה זמן?
לא יודע למי יצא פה לעשות בדיקת זרע, מרפאת פוריות וכל זה, לגמור לתוך כוסית קטנה.
אז כזה - שמים במקפיא, והדבר הראשון שקורה במפגש הבא - היא מקבלת צ'ופר - קוביית קפואה נמסה לה בעונג בפה תוך כדי החיבוק והנשיקה עוד במפתן הדלת.
וכשאני רואה אותה מחוברת לצינור וממשיכה לבלוע ולבלוע עם מבט מזוגג ודומע, זה לחלוטין שווה את היומיים/שלושה/ארבעה שניצחתי את היצר, או בעצם החלפתי יצר ביצר.
יש לי טינה אלייך, לא בגללך, בגללי.
יש לי טינה אלייך, לא כי עשית משהו, אלא כי אני לא ראיתי מה שצריך להיעשות.
יש לי טינה אלייך, לא כי הטעת אותי, אלא כי לא מצאתי את הדרך הנכונה אלייך.
יש לי טינה אלייך, לא כי לא נפתחת לפניי, אלא כי לא הצלחתי לגרום לך להפתח.
יש לי טינה אלייך, לא כי לא היית עמוקה, אלא כי לא הדלקתי פנס כדי לראות את העומק.
יש לי טינה אליי/ך
מרגיש לי שיש מגיפה שקטה שמתסובבת לנו בין הרגליים, מגיפה שגורמת לכולנו להיות חולים בלי לדעת את זה, מגיפה פסיכולוגית.
למגיפה הזו אפשר לקרוא "המרדף אל האושר". כל הזמן אומרים לנו "העיקר להיות מאושר", כל גורו בשקל מנסה ללמד אותנו את הדרך אל האושר, כל אחד מאיתנו משקיע את כל כוחו ב"להיות מאושר".
אבל נראה לי שהמרדף הזה עושה את ההיפך לחלקינו.
הרי זה לא הגיוני באמת להיות כל הזמן מאושר. יש רגעים של אושר, יש אפילו רגעים של אושר עילאי, אבל כל הזמן? זה לא הגיוני פסיכולוגית.
אבל רגע...אני לא מרגיש מאושר כרגע? משהו לא בסדר איתי!
אחרים נראים מאושרים ואני מרגיש פשוט סתם, קצת אפרורי וחסר משמעות? אני דפוק!
והנה נכנסים למעגל הקסמים הידוע לשמצה. המעגל שמכניס אנשים לדכאון או למחשבות טורדניות שמשהו לא בסדר איתם.
הרי החיים הם ברובם דיי ....ואני אהיה מעודן , ריקים? חסרי משמעות אמיתית? אפורים? ולרגעים הם אפילו חרא אמיתי. שלא לדבר על אנשים חסרי מזל שהחיים שלהם באמת שרשרת של טעויות וצרות.
אם נסתכל על דורות אחורה, שהחיים שלהם באמת היו הרבה יותר חרא משלנו, נראה שהתפיסה שלהם לגבי המציאות הרבה יותר מאוזנת. הם לא בוכים על החרא שהם עברו כי אלו פשוט החיים, זו המציאות בלי הפילטרים והחיוכים המזוייפים.
אז למה לא ללמד אותנו לקבל את החרא? לקבל את ה"פשטות"? לקבל את זה שזה בסדר להרגיש מאושר מדי פעם, אבל בד"כ , ביום יום - אין הרבה מה לכתוב הביתה.
אם נצליח לקבל את החרא באהבה ונבין שזה חלק מהחיים האמיתיים - נוכל באמת להיות מאושרים...רגע, בעצם לא להיות מאושרים, נוכל באמת להעביר את החיים בסבבה ובעיקר - בצורה מאוזנת.
לחיי החיים!
לקח לי קצת זמן אבל הבנתי מה הייתה הטעות שלי,
הבנתי למה היא החליקה לי בין האצבעות.
הייתי צריך לזיין אותה על ההתחלה במקום לזיין בשכל כל כך הרבה זמן.
המשפט הנדוש הזה שאומר הכל ולא כלום, מתאים להיות bumper sticker, אבל כל פעם שאני מתעמק בו, הוא מדבר אליי בכל הרבדים (ואז אני מגעיל את עצמי שמשפט כזה דביק מדבר אליי... )
ברובד הביולוגי - כל 10 שנים אין אף תא בגוף שלנו שהיה קיים לפני 10 שנים (אולי תאי עצב, לא יודע)
ברובד הנפשי -החיים מזמנים לנו פאזות שונות, הנפש משתנה, מתבגרת, לומדת, מתכווננת ומתדייקת....או לפחות זו המטרה, ואני מתיימר לחשוב שאני מצליח בצעדים קטנים להמשיך ולפתח את הנפש כל תקופה עוד צעד קדימה.
ברובד המקצועי - אמנם אני יכול להעריך אנשים שעושים את אותה העבודה 40 שנה ומרגישים שזה מקומם, אבל איך אפשר באמת לעשות משהו כל כך הרבה זמן בלי להתעמק בו עוד ועוד ועוד, וההתעמקות גוררת התפתחות, התרחבות, הזדמנויות ו.... שינויים.
יש אנשים שאני משער ששינויים מאוד קשים להם, אולי בגלל תחושת האובדן, אולי אפילו מרגישים שהם מאבדים את עצמם אם פתאום משנים כיוון חשיבה על משהו שהתרגלנו לחשוב עליו בפרספקטיבה מסוימת הרבה שנים, אבל (לדעתי) מי שלא מוכן לקבל את השינוי, סופו להתקע.
וכל השינויים האלו, שהם בעצם אבולוציה של עצמינו ועם עצמינו ביחס לסביבה, משאירים אותנו מחוברים לסביבה המשתנה, ולחיים הדינמיים ומשאירים אותנו בריאים ופשוט.. עצמינו.
נתראה בפאזה הבאה.
