מרגיש לי שיש מגיפה שקטה שמתסובבת לנו בין הרגליים, מגיפה שגורמת לכולנו להיות חולים בלי לדעת את זה, מגיפה פסיכולוגית.
למגיפה הזו אפשר לקרוא "המרדף אל האושר". כל הזמן אומרים לנו "העיקר להיות מאושר", כל גורו בשקל מנסה ללמד אותנו את הדרך אל האושר, כל אחד מאיתנו משקיע את כל כוחו ב"להיות מאושר".
אבל נראה לי שהמרדף הזה עושה את ההיפך לחלקינו.
הרי זה לא הגיוני באמת להיות כל הזמן מאושר. יש רגעים של אושר, יש אפילו רגעים של אושר עילאי, אבל כל הזמן? זה לא הגיוני פסיכולוגית.
אבל רגע...אני לא מרגיש מאושר כרגע? משהו לא בסדר איתי!
אחרים נראים מאושרים ואני מרגיש פשוט סתם, קצת אפרורי וחסר משמעות? אני דפוק!
והנה נכנסים למעגל הקסמים הידוע לשמצה. המעגל שמכניס אנשים לדכאון או למחשבות טורדניות שמשהו לא בסדר איתם.
הרי החיים הם ברובם דיי ....ואני אהיה מעודן , ריקים? חסרי משמעות אמיתית? אפורים? ולרגעים הם אפילו חרא אמיתי. שלא לדבר על אנשים חסרי מזל שהחיים שלהם באמת שרשרת של טעויות וצרות.
אם נסתכל על דורות אחורה, שהחיים שלהם באמת היו הרבה יותר חרא משלנו, נראה שהתפיסה שלהם לגבי המציאות הרבה יותר מאוזנת. הם לא בוכים על החרא שהם עברו כי אלו פשוט החיים, זו המציאות בלי הפילטרים והחיוכים המזוייפים.
אז למה לא ללמד אותנו לקבל את החרא? לקבל את ה"פשטות"? לקבל את זה שזה בסדר להרגיש מאושר מדי פעם, אבל בד"כ , ביום יום - אין הרבה מה לכתוב הביתה.
אם נצליח לקבל את החרא באהבה ונבין שזה חלק מהחיים האמיתיים - נוכל באמת להיות מאושרים...רגע, בעצם לא להיות מאושרים, נוכל באמת להעביר את החיים בסבבה ובעיקר - בצורה מאוזנת.
לחיי החיים!
