המשפט הנדוש הזה שאומר הכל ולא כלום, מתאים להיות bumper sticker, אבל כל פעם שאני מתעמק בו, הוא מדבר אליי בכל הרבדים (ואז אני מגעיל את עצמי שמשפט כזה דביק מדבר אליי... )
ברובד הביולוגי - כל 10 שנים אין אף תא בגוף שלנו שהיה קיים לפני 10 שנים (אולי תאי עצב, לא יודע)
ברובד הנפשי -החיים מזמנים לנו פאזות שונות, הנפש משתנה, מתבגרת, לומדת, מתכווננת ומתדייקת....או לפחות זו המטרה, ואני מתיימר לחשוב שאני מצליח בצעדים קטנים להמשיך ולפתח את הנפש כל תקופה עוד צעד קדימה.
ברובד המקצועי - אמנם אני יכול להעריך אנשים שעושים את אותה העבודה 40 שנה ומרגישים שזה מקומם, אבל איך אפשר באמת לעשות משהו כל כך הרבה זמן בלי להתעמק בו עוד ועוד ועוד, וההתעמקות גוררת התפתחות, התרחבות, הזדמנויות ו.... שינויים.
יש אנשים שאני משער ששינויים מאוד קשים להם, אולי בגלל תחושת האובדן, אולי אפילו מרגישים שהם מאבדים את עצמם אם פתאום משנים כיוון חשיבה על משהו שהתרגלנו לחשוב עליו בפרספקטיבה מסוימת הרבה שנים, אבל (לדעתי) מי שלא מוכן לקבל את השינוי, סופו להתקע.
וכל השינויים האלו, שהם בעצם אבולוציה של עצמינו ועם עצמינו ביחס לסביבה, משאירים אותנו מחוברים לסביבה המשתנה, ולחיים הדינמיים ומשאירים אותנו בריאים ופשוט.. עצמינו.
נתראה בפאזה הבאה.