לעמוד בפקקים של סוף היום על איילון/כביש 4 מרגיש בזמן האחרון כמו עמידה בשלשות במסדר. 3 נתיבים זוחלים והרס"רים מסתובבים בין השורות ודואגים שכולם יהיו חיילים טובים.
הרס"רים אלו יחידת האופנוענים של משטרת התנועה שמפטרלים בין המכוניות, מגיחים אליהן מהאיזור המת מאחורה, כמו מטוס קרב שדואג שלא יראו אותו ברד"ר, ומביטים במבט חודר לתוך השמשות כדי לוודא שאף אחד לא מתעסק בפלאפון שלו.
זה מכניס לחץ למערכת ,כל נגיעה ברדיו ,לעשות זום בווייז, להעיף מבט בהודעה שקופצת נעשה תוך כדי מבטים לכל הצדדים כדי שהנשרים לא יראו.
שלא לדבר על ניצול זמן הנסיעה כדי לסגור פינות בעבודה/בבית. זה הזמן הכי טוב לסגור פינות, ואני הראשון שמרגיש את הצורך הזה. אבל בזמן האחרון החלטתי שאני מתמסר לעניין, שאני חייל טוב.
הזמן הזה בפקקים הוא הזמן היחיד ביום שנשאר לנו, כבני אדם, פשוט לשבת ולחשוב. איזה עוד זמן יש לנו במהלך היום שנותן לנו את האפשרות לשבת ולחשוב? בכל סיטואציה אחרת, כשלרגע אין לנו איפה למקד את התודעה שלנו, אני רצים לפלאפון או רצים לסגור פינה. התודעה ממוקדמת מטרה תמיד!
זה מונע מאיתנו את הדבר הכי בסיסי שבני האדם צריכים לעשות, או כמו שלואי סי.קיי אמר - להיות בן אדם זה פשוט לשבת ולחשוב. יכולת שאני מרגיש שהרבה מאיתנו איבדו.
כשהתודעה לא ממוקדת מטרה כמו בשאר היום, שנותנים לתודעה להתפזר לכל כיוון, זה הזמן שהמוח מבריק, מגיעים לתובנות ועולים הרעיונות, זה הזמן שפתאום צצה לה במוח שיחה משלשום ומבינים יותר לעומק את הסאבטקסט שהיה שם.
אני מאמץ את העניין, מלמד את עצמי מחדש פשוט לשבת ולחשוב.
והנה הגאון :