נסיעה דרומה. ללא מילים. הכביש פתוח, שעת צהריים. ברקע מתנגנת איזו בלדה מהסרט קיל ביל. בכסא לידי את ישנה בשמלה הדקה הנוחה שלך שקנינו לך בברלין ואני נוהג. לא מעוניין שתשלטי.
(מומלץ: לנגן ולהמשיך לקרוא)
הבועות פורחות מעלה. הנה בועה אחת שכאילו איזה ילד הבין בפעם הראשונה איך לנשוף לתוך הסבון, זו היתה הפעם הראשונה בה את שכבת ביני לבינו, נרגשת. הוא הפשיט אותך מהחולצה המכופתרת ואני הבטתי. משך יד מצוואר לשפתיים, סנטר, שוב צוואר ואז שדיים. את נאנחת, מתנשמת ועוצמת עיניים. נשמתי לך באוזן והזכרתי לך שאסור לך לגעת.
הנה עולה לה עוד בועה ובהשתקפות אפשר לראות אותה מוצצת לי. זה היה פעם כשהייתי עוד צעיר והרשתי להן לגעת בי ולסחוט דמעות. זה היה בדיוק פה באמצע נסיעה לאותו הכיוון ומיד אחריי שגמרתי עצר אותנו שוטר וקיבלתי דוח על מהירות מופרזת. חמש דקות אחריי שהמשכנו לסוע עצרתי בצד וגמרתי אותה. ספרתי לך עליה פעם.
את מתעוררת. מבטנו נפגשים לרגע בו את רואה אותן, את הבועות. מילה לא נאמרת. אני מכיר את המבט המזוגג הזה שלך, הוא מגיע שאת לוקחת לי בועות. משתתפת בנטל, בדיוק שעברנו את עיר הולדתך לקחת לי את הבועה הצבעונית הזו כשהאור נשבר עליה. זו הבועה בה אנחנו מצלמים את עצמנו מזדיינים. אולי חודש אחריי שהתחלנו. ואת לבושה רק במגפיים השחורות שלך.
את שולחת יד בין הרגליים לוחצת את ידית הכסא ונאה אחורה, נשארת ברגליים מפושקות. קחי את הבועה הזו אני מציע במבט. זו בועה חדשה בגודל בינוני בה אתן על ארבע הוא יזיין אותך ואני אותה. אתן תתנשקו ואנחנו נתחלף. את שולחת יד ובזהירות מסיטה את בועה הזו שתרחף מולך. מחויכת קלות, פושטת את כף היד, מייצבת אותה ומביטה בה כאילו איזו מכשפה במחוך שחור שמעלה עתידות בכדור הבדולח שלה. אני מרגיש את את הלחות נכנסת, ואת מרגישה את זוגות השפתיים שלך נרטבות.
אני על 120, השמיים כחולים יפים מלאים עננים.
הסתיו הגיע ותכף יירד גשם.
אחר הצהריים ואנחנו בנסיעה דרומה, את כבר רדומה חזרה ברגליים מפושקות.
בועות.