זהו החלק האחרון של סיפור ארוך שכתבתי ומפורסם פה בחלקים (כפי שכבר כנראה הבנתם). הסיפור נכתב על האהבה שלי ומציג את השינוי שחל בה בשנים האחרונות.
רק עוד רגע ואזהרה חמורה:
אם לא קראת את החלקים הקודמים, קריאה של חלק זה בלבד תפגע אנושות (כן, לגמריי) בחווית הקריאה שרציתי להעניק לכםן. אני מזמין אתכםן לקחת רגע של מנוחה מההקלקות המהירות והמעבר בין הפוסטים שונים, לקחת את הזמן ולקרוא את הפרקים הקודמים.
חלק ראשון: לבדך
חלק שני: בוחרת בו
חלק שלישי: על הבר
חלק רביעי: אצלך
שלכם,
דיפ
——————
חלק חמישי הקצר ביותר והאחרון: אנחנו.
״את שווה״, הוא מדבר איתך, קחי מזה ועוד קצת מזה. קומי, זוזי ותפשקי. הוא תופס, מלקק, סוטר ושולט. ואת, כבר לא ילדה, מלקקת, מטנפת דורשת שיחדור, זיין אותי כבר, מתחננת. הראשוניות הזאת מעירה אותך, ואת מוכנה מזמן, הוא תופס את הזין שלו ומכניס אותו לתוכך ברגע אחד, לא מרגיע, לא בעדינות. תנועות חזקות, את נהדפת אחורה, מתמלאת, ומרגישה אותו מזיין אותך. גוף נמתח על גוף, נשימות וגניחות, נוזלים מתערבבים, ואתם יוצרים עוד תנוחות מתוך חייתיות ראשונית שמבקשת לעורר, לספק ולגמור.
- הזיכרון שלנו הוא הסיפור שאנחנו בוחרים לחזור ולספר. את מזכירה לי שאיתי גמרת בזיון הראשון שלנו. ואני נזכר איך ראיתי שנהיה יחד לעולם כבר בשיחה הראשונה שלנו.
השאיר בך סימנים והתיר אותך מהאזיקים ומהזין שלו. ואת נשכבת על הצד, ראש על כר, מקווה שיחזיר לך חיבוק ושלווה. העייפות נופלת עלייך מהאלכוהול וההרפתקה שבחרת לעצמך. את מקשיבה לדלת, משתין, מרגישה אותו חוזר למיטה עם תחושת סיפוק ואיך בלי מילים הוא נשכב, נצמד מאחור להעניק לך את השלווה הזאת שאיתה תרדמי.
- השמש עלתה וכבר בוקר. את לא אישה של בקרים, שונאת להשכים קום, ולא שמעת איך הוא קם ראשון לקול דפיקות בדלת, זו היתה אחותך שהחזירה את השניים שפגשו בו בכניסה, מקבלים אותו בחיבוק, ובקולות קטנים שואלים, אבא, איפה אמא? ואני נזכר מחייך ועונה. ״היא ישנה״.
