לפני 4 שנים. 29 בפברואר 2020 בשעה 14:36
כל יום וכל דקה נלחמת מחדש, על עצמי ועל מי שאני, ומה שרוצה להיות.
מנסה לעשות את הדבר הנכון, לפעמים הולך ולפעמים פחות.
אבל מנסה, לא מרימה ידיים ואומרת אולי הפעם זה יהיה שונה, אוליי הפעם יראו את מי שאני באמת מבפנים ולא את ההצגה שכולם רואים ומכירים, ואני שחקנית טובה, תמיד חיוך על השפתיים.
מה שהולך בתוכי הכרית יודעת הכי טוב, כי בסופו של יום נרדמת מחבקת אותה, וכשבוכה מאושר, משמחה, מעצב, תיסכול או מכעס היא סופגת את הדמעות.
נכון משתפת בחלק ממה שעוברת אבל את הבפנים, הבתוך תוכי, זה מפחדת להראות, הראתי בעבר ונשברתי לאחר מכן, ומודה מפחדת להישבר שוב, אבל אם לא ננסה לא נדע מה יכל להיות או מה פספסנו בדרך, ולכן מנסה שוב, מה יהיה לא אני יודעת אבל רוצה לקוות שיהיה טוב.
נלחמת כל פעם מחדש, הלוואי ולא אצטרך להילחם יותר, כי מתחיל להיגמר לי הכוח.
