גם זו דרך לתקשר

בתוך מכלול הדברים שמושכים אותך לקום מהכסא ולעשות משהו עם חייך, יש כאלו שמגיעים מהסביבה כמו היד מלטפת מחוץ למכנס שרוצה להגיד לירכיים לפסוק, או מבטו הקר של מנהל שמחזיר אותך מהמטבחון. אלו גירויים מבחוץ שמניעים אותך לפעול במחשבה שלגירוי הזה, או זה שאחריו, וממש ממש אם אתאמץ להתפתות לעוד כמה גירויים אחריהם- אז אולי יבוא התגמול. השיא. ועוד חיצוני! את יכולה לקנות לעצמך כמה פרחים שרק תרצי גברת סיירוס. אבל אלו שתקבלי, יהיו כל כך הרבה יותר מיוחדים, שכדי לקבל אותם היית צריכה להתפתות לגירויים.

אבל במקביל יש גירוי פנימי, שגם לו את יכולה להקשיב ולגלות אם בסופו יש תגמול. והוא כל כך חמקמק הגירוי הפנימי, אני מאמין ש70% מהעולם בכלל לא מכיר שיש להן כזה (כאן האחוזים יותר לטובה כי בואו, תאווה וחשק) או חושבות שבכלל ראוי להקשיב לו אחרי גיל 20. והתגמול על מענה לגירוי הפנימי, יש האומרים, שווה ערך לשנת שבתון הכל כלול באפס כח כבידה. 

אז איזו גלולה תבחרי?

לא חושב שזה יכול להיות יותר ברור מאיך שכתבתי בכותרת. 

אבל אפשר להסכים שלא להסכים 

לכל אחת ואחד יש נשק שהם בטוחים שהוא זה שיביא להם את מה שרצו. 

מאחר וזה נשק, והוא מבהיל גם את התוקפת וגם את המותקף, עבור רבים ורבות זה יהיה גם המוצא האחרון, שלפניו ינסו להשיג את מבוקשם בדרכים אחרות, בנשקים של אחרים.

אני לא אוהב אנשים כאלה. שלא מבינים מה יש להם בארגז הכלים ועושים הכל בדרך שאולי תוכיח להם שהם לא צריכים להשתמש בנשקם. 

למה אני אוהב אנשים שהולכות עם הנשק בגלוי, או משתמשות בו בפזרנות? כי ככה אני יכול לפרוק אותו מהם.

והשולטת החמודה אמרה שהיא באה אבל לא בטוח שתרצה סקס. 

איך לפעול?

הבלדה לדיילת בבלונד/ אלמוני

כאחד שגדל על ברכי העברית,

ולמד לעוף עם כנפי האנגלית.

תריסר השעות ברחם המטוס, לצידך,

נהיו למושא תשוקותיי.

מדי השירות שאפפו קימורייך,

כבשו את עיניי ככידונים בוערים בדגל.

בכל פסיעה בין ציון לגולה,

נכנעתי לחלל האינסופי בין רגלייך

שהתמסרו בתשוקתי ללא נחת.

התקווה בליבי, שלעולם לא נגיע.

דקות בודדות בחוסר נוחיות עמדו מלכת,

ואת עמדת כמלכה מעל צוהר האסלה.

בלחישה סמוקה הנפת את בלוריתי,

והורמתי עד מעל העננים,

והוקסמתי עד שכרון חושים,

והופנטתי כאחרון המצביעים.

במהרה חיי נכנסו לכיס אווירך.

ודרכינו הצטלבו שלא במקרה,

כדי שאסניף ולו עוד פעם אחת

את השובל המבושם והמבעבע,

שפיזרת בנקמנות מחושבת.

אלומה נאמנה של אור מחווירה

את פניי האחוזות של קיסר במנוסה.

מנסה להציץ בך מבעד לעשן,

לשמוע את קול הצפר דע את רוחי,

מאלחש את חושיי בכמיהה,

ורותק אותי ביופייך המכושף.

הוווו שרה!

מה עוללה תשוקתנו?

מדוע ביעבעה תאוותנו?

לאן יטפסו מהוותינו?

למען אותה אהבה

שבין ציון לגולה.

ומה זה עורר בך? כמובן שזה תלוי מי אמר ומתי.

בתור אחד שלא שמע את זה מעולם, אני סקרן.

יש כאן עוד כאלה שמעולם לא אמרו להם את זה?

מעטים בחיי נתנו לי כוונה. לרבים היו מטלות, מעשים, משימות ושלל הוראות כאלה ואחרות.

מעטים באמת יודעים מה הכוונה מאחורי מעשיהם, או שיודעים וחוששים להגיד פן לא תתממש אם יגידו? שזה מובן מאוד, אבל גם מקטין את הסיכויים להגיע לכוונה.

וככה העולם שלנו נשטף גשם פושר מגעיל. של אנשים שעושים בלי כוונה. ומנסים שלא לעשות בטעות.

אני מודה זה קשה. לחשוב למה אתה מתכוון ואחרי זה להצליח להבהיר את זה לאחר, זו לא משימה פשוטה.

אבל זה לא אומר שצריך לדלג עליה. בטח לא בשביל כסף.

הלילה חלמתי על הכוונה שלי. ואני לא חולם כמעט בכלל. והיה נחמד להתעורר.

וזו שאלה כל כך טובה שאני אפילו שמח שלא נפגשנו או שלא המשכנו לדבר מאז. 

כי לא משנה אם אני בעמדת השולט או הנשלט, אני חייב לדעת מה יש לי לתת. שם טמון הבטחון העצמי. ואת זה לפתח. 

זה כל כך יפה. גם מגפונים זה בסדר