גם זו דרך לתקשר

בגיל צעיר למדתי שרב האנשים מנסים להגיד את המילה האחרונה כאמצעי לביסוס מעמדם בקשר. 

אז הדבר הראשון שהחלטתי זה להפסיק להקשיב כבר באמצע השיחה. 

והחשוב יותר, לא לחכות לסוף השיחה כדי להגיד את מה שיש לי. 

והחשוב פחות, יהיו עוד שיחות ומה שלא נאמר ימצא את דרכו לשיחה. 

הכפית הקטנה

ממתינה בממזרות לתורה

שומרת בסבלנות את עצמה

טוענת שכוחה מחכה

עד שיגיע הטעם הנכון לה

ויעטוף בזכרון מתוק

את היום שנסעד

איך תרצו לקרוא לי?

כבר למדתי לא לבוא עם עקרונות, שכידוע לא מניבים כלום במכולת. במקומם החלטתי לבוא עם צרור הטעויות שברשותי ומהר מאוד התאכזבתי לגלות שגם אותן לא מכבדים כאן. 

אחזור לעץ ואשאל לדעתו. 

נגענו בפוסט הקודם בכמה זרגים ואפשר להרחיב עליהם.

אז נמשיך מנקודת ההנחה שגבר חושב על החיים שאחרי המוות ופחות על החיים שלפני. כלומר, על הנצח.

כדי להתקיים לנצח, אתה חייב המון. המון תיאבון. ואם אין לך מספיק ממנו אתה לא תשרוד לנצח, כי משהו יאכל אותך בדרך או יכניע אותך וישביע אותך עד שהקיבה תצטמק והכרס תגדל.

התיאבון הזה, מייצר גברים שלוקחים. פשוט כי הם מרגישים שלא יוכלו להתקיים בלי לקחת, בלי לרוקן את מה שמולם עד לשד העצמות. לוקחים עוד ועוד ובונים את עצמם תחת ערמות של בודדים ויחידות שמוכנים להזין את הנצח שלו. אולי כי הם מאמינים לו, אולי כי הם לא מאמינים בנצחם שלם, כל אחת והוא.

ואיזה מספק זה להיבלע על ידי הנצח. לתת לו לאכול ולגרוע ממך כל פיסה עלובה כדי שגם את תוכלי להיות חלק מהיקום האינסופי שהוא.

זהו זה, כבר איבדתם ריכוז. נמשיך לאכול עוד מעט. 

סליחה שיצאתי ננסי ברנדס על הכותרת. אבל נשים וגברים וההבדלים בינהם זה קליקבייט מוצלח.

ועכשיו שהתנצלתי אני מרגיש נעים יותר ואוכל להסביר.

פיזית, נשים יוצרות חיים. מרכזות חלקים יפים מחייהם כדי לגדל בתוכן את החיים. את הרלוונטי. את העכשווי. 

אני משוכנע שמרחב הפעולה הזה חושש למחשבות ומייצר סוג של אנוש שבאמת ובתמים, חושב על החיים, על מה שנמצא סביבו ברגע זה, איך יצמח ואיך יגדל ואיך יביא טוב לצאצאיה.   

וגברים. הם לא חושבים מספיק על החיים. כי מה שמעניין אותם זה להישאר פה גם אחרי שיחיו. ששם משפחתם ינשא לדורות ארוכים. שהקרבות שנלחמו יזכרו במוחנו ויהיו הקרקע עליה ידרכו נשים וילדים בעתיד.

הגעתי לארוחה. אמשיך בהזדמנות אחרת. 

ואני מרגיש רע שלא כל תשומת הלב שלי הולכת לכלוב.

אבל אני גם יודע שאני לא אמור להרגיש רע לגבי זה.

נו טוב. נוסיף את זה לערימת הדברים שאני לא אמור להרגיש רע לגביהם אבל הם עדיין באחריותי אז אני אסחוב אותם איתי לקבר. 

זה ידוע לכולנו שללכת למכולת עם עקרונות לא יניב אף פרי. אז הנחתי את העקרונות במזוודה נעולה מתחת למיטה ולקחתי את צרור הטעויות שלי במסע אל המצרכים.

אבל במהרה גיליתי שגם טעויות הם לא מקבלים!

אחזור לעץ האש ואשאל אולי פעם הבאה לבוא עם שק ההבטחות? הרי כולם אוהבים אשראי, אז אין סיבה שלא יקבלו הבטחה.

אעדכן. 

זו המחאה החדשה שלי מוזמנות להצטרף 🦾