גם זו דרך לתקשר

עד כה הבחנתי בשני סוגים של שולטים בגישתם לנשלטים:

האחד מביא את כל רצונו לאינטראקציה והיא זו שמובילה את הדינאמיקה. בידיו המפתחות ועליו לשחרר את המנעולים בהם מחזיקה הנשלטת.

השני מחטט בתוך הנשלטת כאילו רצונותיה הן מפתח שקבור בתוך התיק. לפעמים בבדיקה מקיפה ויסודית, לפעמים בפרעות, במעיין חיטוט אין סופי.

ושניהם נגזרים מתוך העובדה שהנשלטת צריכה שמישהו אחר יעזור לה להוציא את הרצונות שלה החוצה. זה מביך אותה להגיד שהיא רוצה. שהיא אולי אפילו צריכה. משהו שיש למישהו אחר ואולי אם תרגיש את הרצונות שלו מתערבבים בשלה לרגע אחד, משהו יפתר, העולם כולו יוסבר במחזה שאין צירוף מילים מספק כדי לתאר אותו. (אהבה? די די תסתמו כבר)

אני אוהב אנשים כאלה. שהמרדף אחרי הלא נודע הוא מהות הסיפוק שלהם. שהיעד שהם מכוונים אליו, קיים בינתיים רק בראש שלהם.