כדי להתחיל אנחנו צריכים להתחיל בלהבין עם מי הים מדבר. אין פה חידה כמובן שהרי הים מדבר רק עם שני עצמים עצומים: האדמה והאוויר. (האש לא מדברת עם הים. הן רבו לפני מלא זמן ומה שנקרא, לא יבוא שלום בדורנו)
האוויר פחות מעניין לטעמי כי הוא מדבר עם כולם. חינני ונקי, נעים ומוכל על ידי כלל הבריות, סופרמן שכזה מבין האלמנטים. נשגב ונשאף ולעולם לא נהיה כמוהו. אז בהתאמה, השפה שפיתח הים עם האוויר פשוטה ומלטפת, מרוממת את עצמה וביחד איתה אותנו.
שפת הים, הו שפת הים. הנקודה בה מתחיל הים ומסתיים החוף. או שזה הפוך? שם מתבצעת תקשורת תמידית, בתוך הבוץ, בערבוב של המים והאדמה שאף אחד מהם כבר לא עצמו.
האדמה לא איתנה כפי שמצופה ממנה והמים לא דינמיים כמו שהיו רוצים, שניהם נאבקים יחד כדי לשמור על הזהות של האחר, כדי להגן על הזכות ליצור בוץ.
מאיפה כל המחשבה הזו הגיעה? ממחשבה אחרת על אדוות הנוצרות על תחת שמקבל ספאנק.