אם היו אומרים לי שלא אתגעגע למגעו, לליטופו, לריחו, הייתי צוחקת..
אם היו אומרים לי שאשכח את עיניו הייתי צוחקת..
אם היו אומרים לי שאוכל בלעדיו, לא הייתי מאמינה..
אם היו אומרים לי שאהפוך כזו, הייתי מגחכת..
צחוק הגורל, אנחנו יכולים לתכנן תכניות ואלוהים למעלה מחליט לשנותן
מחליט החלטות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם שלנו..
מה למדתי מזה? שאפשר גם אחרת.
שיש בי כוח, רב ממה שחשבתי.
שאני יכולה ועוד איך לבד, ואיני זקוקה לדבר חוץ מנשימה באפי.
מסתבר איפוא, שאותם דברים שכעסתי, וסלחתי עליהם, גם אם לא ביקש סליחה.
היום צפים בי ועולים, והזכרונות האלו מתגברים על הטוב, והצחוק.
אני מוצאת את עצמי מתרתחת ושואלת את עצמי איך נתת לו?
דברים שגם אם שתקתי אותם, אני עוד אגיד,
דברים שלא משתנים.. עץ עקום לא מתיישר..
שקרים גסים ובגידות. וחוסר כבוד בסיסי.
ממרחק הזמן, אני אומרת לו תודה. תודה אמיתית, מהלב..
תודה על שיעור חשוב בחיים, תודה שלימדת אותי את מה שידעת לפני.
לימדת אותי שאסור לתת הכל, שאסור להתמסר ולבטוח במאת האחוזים.
וכלל חשוב ביותר: יחסים זוגייםרומנטים- אסור להם להתבסס על שקר !
אני מתעבת את השקרים שלך, אני נוטשת את עולמך הצר.
אחרי הכל, עשית לי טובה, ועשית לי חסד.
מזל גדול היה לי,
שנתפקחתי, שלא קשרתי את חיי בחייך, בזכות העובדה שאתה לא רצית.
שלא נשארתי, ושלא סלחתי על הפעם האחרונה, שלא איפשרתי לך לבזות אותי, שוב..
פצעים מגלידים, הדמעות מתייבשות, מותירות רק מזכרת מלח על הלחיים.
הפכת אותי לחסינה, אשת הברזל,
היום דרוש הרבה יותר כדי למלא את לבי, לא עוד מחיר זול
וזה לא שלא רציתי שתתכוון בבקשת הסליחה שלך,
רציתי לסלוח לך, אבל לא השתכנעתי באמיתות כוונתך
ביקשת עוד צ'אנס, שניתן לזה הזדמנות רק אני ואתה, לבד, בלי השפעות חיצוניות.
אבל בקשותיך ריקות מתוכן. מילים מילים מילים.. דברים בעלמא.
לא הצלחת לבצע דבר ממה שביקשתי, וחמור מכך, לא למדת כלום.
היום האכזבה כבר לא נוראית, הרגלת אותי להתאכזב ממך.
כשפנית אלי היום, חשבתי שזה בגלל ט"ו באב, חג האהבה.
אבל אתה רק שאלת, אם במקרה נותר אצלי איזה מכשיר חשמלי שלך.
כמה אדיוט אתה..
היום נותר לי רק לצחוק..
ולרחם עליך, ששכל לא היה לך אז כדי לא לוותר עלי, בידיעה שזה מכה בך כעת.
שס"ק
לפני 18 שנים. 9 באוגוסט 2006 בשעה 2:38