יוצא לי,כמו לכל אדם בעולם,לעיתים,לאכזב.
האכזבות אצלי מתחלקות ל3.
כשאני מאכזבת את עצמי, כשאני מאכזבת אחרים,וכשאני מאכזבת אחרים שחשובים לי.
את עצמי אני מאכזבת יותר, מהסיבה הפשוטה שקשה לי לאכזב אחרים.
כשאני מאכזבת את עצמי,אני די רגילה, ו2 החלקים השונים במוח שלי רבים עם עצמם למה שוב ולמה לא, ואם אני משקרת לעצמי או רק לסביבה, או בכלל לא ואני באמת כבר לא יודעת מה נכון ומה לא.
כשאני מאכזבת אחרים זה קשה לי,זה מציק לי ואני אוכלת לעצמי קצת את הראש למה עשיתי את מה שעשיתי, אבל לרוב ממשיכה מזה די מהר.
כשאני מאכזבת אנשים שחשובים לי,הו,פה מתחילה הבעיה.
זה קשה לי,זה מכאיב לי פיזית,זה גורם לי לשנוא את עצמי קצת יותר,אף על פי שאני מנסה לעשות בדיוק ההיפך.
בעיקר כשאני מאכזבת אנשים שפשוט מנסים לעזור לי,גם אם לא יוצא להם מזה שום דבר.
זו כנראה חלק מהנטייה שלי של להשליך ממני כל דבר טוב שבא לכיווני. חלק מהחוסר אמון הזה שזה באמת מגיע לי.
שאני טובה ומדהימה ומגיע לי לקבל רק טוב בחזרה. כי באמת מגיע לי.
ובסוף, אני נשארת לבד עם עצמי,באשמתי המלאה בלי יכולת לשתף,בלי יכולת להתנצל,גם אם לא יקבלו את ההתנצלות,והכי גרוע.. בלי יכולת לנסות מחדש..
אולי זו הסיבה שעד היום תמיד בחרתי בכאלה שידעתי מראש שהם יאכזבו אותי...(?)