בטון חשוף.

אני מרגישה אותך פיזית.
העין שלי קופצת,הדופק שלי גבוה.
לחץ הדם שלי נמוך, הבטן כואבת.
לא נכנס לי אוויר ואני שוכחת איך לנשום.
הגוף רועד מקור,ברגליים יש פריחה.
מעל הפה יש פצע והלכה לי השמחה.

אני מרגישה אותך בנפש.
לא מצליחה לישון,לא מרוכזת.
מוצאת עצמי בוהה ואין שום הכוונה.
המח שלי חושב בלי הפסקה,
מה אפשר לעשות,איך,לאן ולמה.

האם אתה ישן? האם אתה בוכה?
יש לך עם מי לדבר,או שגם אתה רק בוהה?

הגוף שלי כואב,הנפש כבויה.
הלב חסר אותך.

וגם עם כל זה שעובר עלי,
כל מה שחשוב זה איך אתה..

שנה אחורה בדיוק.
הלב שלי נשבר.
התפרק לרסיסים שאת חלקם אני עדיין מחפשת.
שנה אחורה בדיוק.
האמון שלי נפגע בצורה הכי קשה וכואבת שאי פעם חוויתי, ומקווה שלא אחווה שוב.
שנה אחורה בדיוק.
איבדתי משהו שכנראה אף פעם לא באמת היה שלי.

שנה אחורה בדיוק הייתה לי יום הולדת עצובה.
יום הולדת שכל מה שעשיתי בה היה לבכות,להיות במיטה ולהסוות את הקול השבור בטלפונים מאחלים ומחייכים.

כל כך הרבה עברתי עם עצמי,ועדיין,בשנה הזו.
איבדתי חלקים שאולי לא אצליח להרוויח שוב.
אבל גם הרווחתי דברים שלא ידעתי שאבדו.

השנה את יום ההולדת בחרתי להעביר לבד.
לצערי במגבלות הקורונה זה בארץ, אבל עדיין,לבד,שלי עם עצמי.
ואני חייבת להגיד שזו הייתה ההחלטה הכי טובה שלקחתי.
פתאום אני שקטה,ושלמה ומאושרת.

לשנה הקרובה אני מאחלת לעצמי להרוויח בחזרה את מה שאבד,או למצוא תחליפים טובים יותר.
אני מאחלת לעצמי לאהוב ולהאמין.
באנשים,ובעיקר בעצמי.
אני מאחלת לעצמי לקבל בחזרה את היכולת להפתח ולסמוך על מישהו אחר, בלי להיות חשדנית כשאפילו אומרים לי רק "היי"..
אני מאחלת לעצמי לאהוב,ולהיות אהובה.

מגיע לי.
אני מאמינה בזה.

נעלם לי הרגש.
חסרת תחושה.

אני צריכה שתגע,
תחבק,
תנשק.
אני צריכה שתלטף,
שתדבר,
תשאל,
תתעניין.

אני צריכה שתעשה כל מה שאתה יכול.
רק כדי שאחזור להרגיש.

אני צריכה שתאהב,
תעז,
תהיה אמיתי.
אני צריכה אותך איתי.

בעיקר אני צריכה שתהיה קיים.

הייתי צריכה לאבד אותך כדי למצוא את עצמי.
אבל איבדתי אותי.
ואני לא מוצאת בחזרה.

ואני של היום כועסת על אני של פעם.
ואני של פעם לא יכולה לענות.
ואני של עכשיו לא מצליחה לקבל תשובות.
תשובות מהלב שלי עצמי,שרק אהב.

ניסיתי לגלות את עצמי, ומה נכון,
ומתוך סערת הרגשות נעלם לי הרצון.
וזה בסדר שנעלם לי הרצון למישהו, או הרצון להנות.

אני רק מקווה שמתישהו יחזור לי הרצון להיות.

כמעט חמישה חודשים אחרי "הפרידה" שלנו הבנתי את זה.
הבנתי שלהמשיך הלאה זה לא קל.
אני יכולה לעשות הכל כדי לשכוח, אבל זכרונות לא עוזבים בכזאת קלות.
אני עוברת כל כך הרבה שינויי מצב רוח.
לפעמים אני מרגישה שהמשכתי הלאה ובאותו זמן אני מרגישה את הכאב בלב כאילו הכל קרה אתמול.
אפילו אחרי שניסיתי כל כך חזק,
אני לא מפסיקה להתגעגע אליך.
אני מתגעגעת אליך בכל רגע ורגע.
אני יכולה לשנוא אותך על כל דבר רע שעשית לי אבל אני לא מסוגלת לשנוא אותך כי לבבות לא שוכחים.
אני מרגישה אותך בשירים,סיפורים וסרטים.
אני רוצה לדבר איתך ולחייך כמו פעם.
אני אומרת לכל העולם שאני קרה ואיבדתי את הרגש.
אני מספרת לעצמי את השקרים שאני מאוהבת בעצמי ואני לא בעניין שלך יותר.
אז למה אני חולמת עליך? למה כל פרצוף מזכיר לי אותך? למה אני מתחילה לבכות סתם ככה?

כי האמת היא שאני בסהכ לומדת לחיות בלעדיך, וזה מה שאנחנו קוראים לו להמשיך הלאה.

כשאני יודעת שלהיות איתך זה לא המעשה הנכון אבל להפסיק לאהוב אותך זה לא אפשרי אז זה פוגע חזק ועמוק.
האמת שזו הדרך היחידה להחלים.
לריב עם עצמי ולהזכיר לעצמי את הסיבות למה אני לא צריכה לאהוב אותך.
ככה החיים עוברים.
ואני לומדת לחיות עם הבדידות שלי.
ואז אני מוצאת שקט כשאני מבינה שכל המחשבות האלה מיותרות. אני לומדת ששקט ושלווה זה לא באף בן אדם או מערכת יחסים אחרים.
זה תמיד היה בתוכי ואני בזבזתי זמן בחיפוש במקומות הלא נכונים.

אני צריכה לסמוך על תהליך ההחלמה.
זה תהליך שלוקח זמן ותלוי בכח הקבלה שלי.
אבל אני לא צריכה לשקר לעצמי.
אני צריכה לקבל את זה אם אני לא יכולה לשכוח או להפסיק לאהוב אותך.
זה סימן שאני צריכה לסלוח.

בעיקר לעצמי.

שנתיים עברו מאז הפעם הראשונה בה העזתי להוציא מהפה את השאלה "אתה רוצה לעשות איתי אהבה?
לא העזתי בקטע של מותר או אסור, אלא העזתי כי אף פעם בחיים לא חשבתי שאזכה לשאול מישהו את השאלה הזו.
שנתיים עברו מאז שהבנתי לראשונה מה זו אהבה.
אמיתית. בלי משחקים,בלי תנאים, בלי אולי או כמעט.
שנתיים עברו מאז הרגשתי לראשונה מאושרת.

על אמת.

בלי לזייף חיוך,בלי לשקר לסביבה, בלי לשקר לעצמי.
שנתיים עברו מאז ביקשתי ממך לעשות יחד איתך את מה שעשית שכל כך לא אהבתי, רק כדי להבין למה אתה עושה את זה.
להבין מה זה גורם לך להרגיש.
להבין עוד קצת אותך.

שנתיים עברו מאז אמרת לי תודה,
שזו פעם ראשונה שאתה מרשה לעצמך לשחרר שליטה,באמת,פשוט כי איתי אתה יכול.
שנתיים עברו מאז חציתי את הכביש בריצה מטורפת כי ראיתי משהו שהבת שלך רצתה, ואתה כל כך התרגשת כשבאת אחרי והבנת לאן רצתי. שמת לי את הטבעת שלך על האצבע ואמרת שלעולמים אני אהיה שלך.
שנתיים עברו מאז הגשמנו חלומות יחד.
חלומות שאפילו לא ידענו שקיימים.

3 וחצי חודשים עברו מאז עשית את הבחירות שלך,
והלב שלי התרסק. בעיקר מהדרך.
אפילו שאחר כך הבנתי שאתה לא באמת יכול,
או אולי אפילו רוצה להיות בלעדיי.

אתה חושב שאצליח להרגיש מתישהו שוב,
כמו לפני שנתיים, עם מישהו אחר?.

חלק מהלב שלי תמיד יהיה שלך.

לפני שבוע עשיתי את הצעד הנכון.
עשיתי את המעשה הנכון גם בשבילי וגם בשבילו.
עשיתי מה שכנראה הייתי צריכה לעשות מזמן ולא היה לי אומץ.
ניצחתי את עצמי.

אז איך זה הגיוני שמאז הכל ריק לי?
שום דבר לא משמח אותי.
כלום לא מעציב אותי.
שום דבר לא מעצבן אותי.
כלום לא מרגש אותי.

נהייתי רובוט חסר רגשות שפועל על אוטומט.
איך זה הגיוני שהדבר היחיד שאני מרגישה מאז זה רק געגוע אליו שכל הזמן גובר.
שוב, אחרי שכבר הצלחתי להתגבר על עצמי.

מה זו הריקנות הזו שהציפה אותי.
למה היא הגיעה דווקא עכשיו,
דווקא אחרי ה"ניצחון" שלי על עצמי.
והכי חשוב, מתי כבר ירגיש לי שלם...

יש לי חור בלב בצורה שלך....

תפסיקי לחשוב עליו.
תפסיקי לבכות.

את כבר לא אוהבת אותו, את יודעת את זה.
את רק מתגעגעת לתחושות.
לרגעים.
לזכרונות.
יש ימים שאת מרגישה לבד, אז את מנסה לשחזר חוויות טובות שהיו.
אבל זה לא נכון.
את הרי אמרת בעצמך, עם איך שזה נגמר, שום דבר כנראה לא היה אמיתי ונכון.
אל תשקרי לעצמך.
אל תיכנעי לבדידות.

יש לך אותך.
את מדהימה, את מיוחדת,את אמיתית.
מגיע לך יותר.
מגיע לך לאהוב, מגיע לך שיאהבו אותך.
זה בסדר שהחזרת את המחסומים והחומות.
זה בסדר שאת לא נפתחת בקלות.
זה יגיע בזמנו. זה יגיע למי שיגיע לו.

הכל בסדר.
את בסדר.
תנשמי.

יוצא לי,כמו לכל אדם בעולם,לעיתים,לאכזב.

האכזבות אצלי מתחלקות ל3.
כשאני מאכזבת את עצמי, כשאני מאכזבת אחרים,וכשאני מאכזבת אחרים שחשובים לי.
את עצמי אני מאכזבת יותר, מהסיבה הפשוטה שקשה לי לאכזב אחרים.

כשאני מאכזבת את עצמי,אני די רגילה, ו2 החלקים השונים במוח שלי רבים עם עצמם למה שוב ולמה לא, ואם אני משקרת לעצמי או רק לסביבה, או בכלל לא ואני באמת כבר לא יודעת מה נכון ומה לא.

כשאני מאכזבת אחרים זה קשה לי,זה מציק לי ואני אוכלת לעצמי קצת את הראש למה עשיתי את מה שעשיתי, אבל לרוב ממשיכה מזה די מהר.

כשאני מאכזבת אנשים שחשובים לי,הו,פה מתחילה הבעיה.
זה קשה לי,זה מכאיב לי פיזית,זה גורם לי לשנוא את עצמי קצת יותר,אף על פי שאני מנסה לעשות בדיוק ההיפך.
בעיקר כשאני מאכזבת אנשים שפשוט מנסים לעזור לי,גם אם לא יוצא להם מזה שום דבר.

זו כנראה חלק מהנטייה שלי של להשליך ממני כל דבר טוב שבא לכיווני. חלק מהחוסר אמון הזה שזה באמת מגיע לי.
שאני טובה ומדהימה ומגיע לי לקבל רק טוב בחזרה. כי באמת מגיע לי.

ובסוף, אני נשארת לבד עם עצמי,באשמתי המלאה בלי יכולת לשתף,בלי יכולת להתנצל,גם אם לא יקבלו את ההתנצלות,והכי גרוע.. בלי יכולת לנסות מחדש..

אולי זו הסיבה שעד היום תמיד בחרתי בכאלה שידעתי מראש שהם יאכזבו אותי...(?)

כשאומרים לך שאת מושלמת.
מושלמת כחברה,כבת זוג,כעובדת,כנשלטת.
מוצצת מושלם,סקס מושלם,חפץ מושלם.

כשאומרים לך שאת מושלמת.
שלימדת לאהוב,שלימדת להיות אהוב.
שאת מצחיקה,שאת חדה,שאת אינטליגנטית.

כשאומרים לך שאת מושלמת.
שאת מבשלת מדהים,שאת שרה מושלם,שאת יודעת תמיד מה להגיד.
שכיף לטייל איתך,שכיף לישון איתך,שכיף להשתמש בך.

כשאומרים לך שאת מושלמת.
ואז נעלמים כאילו לא היית.

האם את בכלל קיימת?

אין דבר כזה מושלם. אבל הימים האלה שאני לא מרגישה אפילו טובה, כשאני יודעת בוודאות שאני מדהימה., גורמים לי להיזכר בך,ובאיך שגרמת לי להרגיש.

לטוב,ולרע.