כמעט חמישה חודשים אחרי "הפרידה" שלנו הבנתי את זה.
הבנתי שלהמשיך הלאה זה לא קל.
אני יכולה לעשות הכל כדי לשכוח, אבל זכרונות לא עוזבים בכזאת קלות.
אני עוברת כל כך הרבה שינויי מצב רוח.
לפעמים אני מרגישה שהמשכתי הלאה ובאותו זמן אני מרגישה את הכאב בלב כאילו הכל קרה אתמול.
אפילו אחרי שניסיתי כל כך חזק,
אני לא מפסיקה להתגעגע אליך.
אני מתגעגעת אליך בכל רגע ורגע.
אני יכולה לשנוא אותך על כל דבר רע שעשית לי אבל אני לא מסוגלת לשנוא אותך כי לבבות לא שוכחים.
אני מרגישה אותך בשירים,סיפורים וסרטים.
אני רוצה לדבר איתך ולחייך כמו פעם.
אני אומרת לכל העולם שאני קרה ואיבדתי את הרגש.
אני מספרת לעצמי את השקרים שאני מאוהבת בעצמי ואני לא בעניין שלך יותר.
אז למה אני חולמת עליך? למה כל פרצוף מזכיר לי אותך? למה אני מתחילה לבכות סתם ככה?
כי האמת היא שאני בסהכ לומדת לחיות בלעדיך, וזה מה שאנחנו קוראים לו להמשיך הלאה.
כשאני יודעת שלהיות איתך זה לא המעשה הנכון אבל להפסיק לאהוב אותך זה לא אפשרי אז זה פוגע חזק ועמוק.
האמת שזו הדרך היחידה להחלים.
לריב עם עצמי ולהזכיר לעצמי את הסיבות למה אני לא צריכה לאהוב אותך.
ככה החיים עוברים.
ואני לומדת לחיות עם הבדידות שלי.
ואז אני מוצאת שקט כשאני מבינה שכל המחשבות האלה מיותרות. אני לומדת ששקט ושלווה זה לא באף בן אדם או מערכת יחסים אחרים.
זה תמיד היה בתוכי ואני בזבזתי זמן בחיפוש במקומות הלא נכונים.
אני צריכה לסמוך על תהליך ההחלמה.
זה תהליך שלוקח זמן ותלוי בכח הקבלה שלי.
אבל אני לא צריכה לשקר לעצמי.
אני צריכה לקבל את זה אם אני לא יכולה לשכוח או להפסיק לאהוב אותך.
זה סימן שאני צריכה לסלוח.
בעיקר לעצמי.
