בטון חשוף.

כל חיי כתבתי.

מאז ומתמיד היה לי הרבה יותר קל להביע את עצמי בכתב מאשר בעל פה.. זה התחיל בטיפולים כשהייתי קטנה,זה המשיך בשירים,בסיפורים.,לכתוב היה מקום המפלט שלי. גן העדן הקטן שלי. 

כבר היו מקרים של הפסקות, תקופות ארוכות בלי לכתוב,וכל פעם משהו אחד שמצית את הכל ונותן לי מוזה מחדש.

ועכשיו,כבר המון זמן לא כתבתי,הרגשתי את המח והלב שלי מרוקנים ממוזה. 

ואז הגעת.

ועכשיו יש לי מה לכתוב,יש לי למי ועל מה. וזה מצחיק שמספיקה לי מילה אחת ממך,דקה אחת איתך,חיוך אחד שלך, ויש לי מצעד של אותיות ומשפטים במח.

מחכה לקבל ממך מחר הודעה אחרי הסופש ולקבל את ריקוד האותיות באהבה.

אז תודה (: