בטון חשוף.

אני עומדת לפני כניסה למקלחת,עירומה מול המראה ובוחנת את הגוף שלי.. 

אני קולטת בקצה העין את הצלקת בפטמה השמאלית,מלטפת אותה,מרגישה אותה..יורדת עם העיניים ובוחנת את הצלקת בטבור,זאת שמקיפה את עצמה בעיגול מושלם. 

עוברת להסתכל על הצלקת במפרק היד,זאת שכל פעם שנקשרתי פחדתי שזה יכאב ממש. 

במשך 10 דקות עברתי על כל הצלקות מגופי,אלה הבולטות,אלה הנראות לעין,אלה הנסתרות, אלה מניתוחים,אלה מפציעות,ואלה שהופיעו משום מקום זכור.

ובלי לרצות אני מתחילה לעבור על צלקות הנפש, צלקות המח.             אני חושבת עליך ותוהה לעצמי אם כבר שמת לב לצלקות האלה,לחלקם או לרובם...ואז מתחילה התחושה הכה מוכרת לי, כרגע לא בא לי שיכאב..כרגע כל מה שאני רוצה זה להתכרבל,להרגיש כמו תינוקת בתוך ידיים גדולות,ושביחד נלטף את הצלקות.. אלה שנראות,ואלה שנסתרות. 

כל כך אוהבת צלקות...