שבוע כבר שלא התראינו ולא דיברנו,וכמה חיכיתי להודעה ממך,בדיוק לזאת שהגיעה היום.
רצית שאני אבוא,ושאלתי אותך אם אתה יכול הפעם לבוא אלי כי אני נחה אחרי יום קשוח אתמול. אתה הופתעת מהתגובה הזו. התרגלתי כבר שאתה לא שואל אותי מה שלומי כי כשנפגשים מדברים,אבל אם עניתי לך ככה ציפיתי שתשאל מה קרה.
ואז החלטת לא לענות לי להודעות.
אז קמתי,התלבשתי,ובאתי אליך כדי להראות לך שבאמת חשוב לי לראות אותך ושהתגעגעתי, ולספר לך קצת על אתמול. שאלתי אותך אם אתה כועס,אמרת שכועס זו לא המילה,קצת מאוכזב,מופתע. ובמקום לשאול מה קרה אמרת שתכף מישהו מגיע ואז אתה הולך.
אז כדי לא לבכות שם בדיוק כשהוא מגיע אני אספר לך פה,שאתמול ביליתי את היום שלי בבית חולים,שלרגעים חשבתי שאני עומדת למות,שהיה לי התקף ואני אומרת תודה על זה שהייתי אצל אחי ולא לבד בבית. שהרופאים לא הצליחו לבדוק אותי מרוב כאבים והתפתלויות. ששכבתי שעות על מיטה מסריחה עם טריליון תרופות ונוזלים לתוך הוריד.
עכשיו אני קצת יותר טוב,למקרה שתהית.
אז רק רציתי שתזכור,שאם אני אומרת לך לא,זה אף פעם לא סתם.
גם לי מותר להתאכזב.
דיברנו על מנטלי, מה עם קצת רגש?...
