ברגעים כמו עכשיו אני מרגישה הכי בודדה שיש.
רגעים בהם בא לי לדבר,לשאול,לצחוק ואין לי עם מי.. אין לי שום דבר מיוחד להגיד. אני לא עצובה או כועסת,סתם עייפה מיום ארוך שהתחיל ב4 וחצי בבוקר. אבל בא לי את הבן אדם האחד,זה שישאל אותי מה שלומי גם אם אני לא אדבר איתו לפני. זה שמהתשובות הקצרות חסרות הניקוד שלי יבין שאני לא אני עכשיו. האחד ההוא שיתעניין איך עבר עלי היום,איך הייתה לי החוויה החדשה,בהנחה שהוא יודע עלייה,כי כזה הוא,רוצה לדעת עלי הכל.
ברגעים כמו עכשיו אני מרגישה חסרת תכלית.
אני מנחמת חברות,מייעצת,מעודדת,צוחקת בשבילן ואיתן..פעם באף פעם משתפת אותן באיזה משהו שעובר עלי. אבל לא באמת בא לי.
בא לי את המיוחד ההוא שאני באמת ארצה לשתף. את זה שיהיה חשוב לי מה הוא אומר ומה הוא חושב ואני אקשיב לכל עצה ומילה שיוצאת לו מהפה אלי.
בא לי את זה שאוכל להירדם איתו,עטופה בחיבוק שלו,ולישון לילה שלם בלי להתעורר.. כבר מרגיש לי בלתי אפשרי.
ברגעים כמו עכשיו,בא לי לא לחשוב על כלום. אבל המח לא נותן לי את מה שבא לי...
הלב, עוד פחות.
*לפחות יש לי את הסדרות של מארוול בנטפליקס.
